"והישן יחידי בלילה בבית הקברות".
המשנה מספרת לנו את הסיפור "הנורמלי" של העולם; ישנן שכונות מגורים לבני החיים, ומן הצד השני ישנן שכונות המוות. באלו - המתים מתגוררים ובאלו - החיים. לשם באים בשביל לקבור את אלו שחיו בעבר ועוזבים, לשם באים בשביל לומר פעם בשנה שלום, ועוזבים - כי ככה הן שכונות המוות, מקום לא טבעי לבני החיים. "שישארו להם באחוזות החיים".
כך יוצא שבשעות הליל המאוחרות, בזמן שלא קוברים 'חיים לשעבר', ובזמן שלא נזכרים באלו שהיו בני החיים - שכונות המוות דוממות מהרגיל, מעמיקות את תחושת האיין ששוררת במקום. "לא מקום מתאים לאנשים נורמליים".
ובמקום אחד בשכונות השקט, במקום יחידי בעולם כולו - יש רעש ואנשים חיים.
במקום אחד בעולם באמצע הלילה, כשקר בחוץ והטיפות רוקדות על הדם, שם, ניצבת קבוצת אנשים - נושמים - נעים - חיים. ובתוך הקבוצה סולמות ותווים, נושפים החוצה צלילי גן עדן לפני החטא, בעצם, אין שם מקום בכלל לחטא, רק גן עדן בלי חטא, לא לפני ולא אחרי.
השעה שתיים וחצי בלילה, האדמה קרה, הרוח נושבת וקצת לא נח. והחיים ממשיכים להופיע, עוד אחד ועוד אחד, עוד זוגות וזוגי זוגות, זה בחלילו, זה בכינורו וזה בגיטרה האהובה. מוסיפים והולכים כשיטת בית הלל, עוד נר ועוד נר. המוני נרות. וכך, ככל ששלהבתם גדלה כך מתמלא הנר יותר, ממש הפוך על הפוך, בחינת מקום ארון איננו מן המניין.
הרב'ה רב׳ שלמה חי, שיריו פורצים את ארמונות הדממה, רוחו הגבוהה פושטת על עוד פיסת אדמה חסרת אור, ובאחת מנביטה בה זרעי זוהר הגדלים לאין סוף מואר.
הרב'ה רב׳ שלמה מצליח להחיות את שאחרוני הרופאים אמרו נואש ממנו. זהו כוחו העצום, מתוך האדמה, מאיר כשמש בצהריים.
ייתכן ובית קברות איננו מקום לנורמליים להסתובב בו בלילות, אך בלילה שכזה, מי רוצה בכלל להיות נורמלי? כולם פשוט רוצים לחיות. וזה מה שיש שם על הקבר - חיים.
ת.נ.צ.ב.ה