אחד מהניסיונות שהאלוקים ניסה את אברהם היה הפרידה מלוט. וכך מתאר רש"ר הירש: "ניסיון קשה עבר על אברהם, שעה שבן אחיו נפרד מעמו. לוט ייצג את הדור השני, שעתיד לחיות אחרי מותו, ובהיות אברהם חשוך בנים הוא תלה בו את תקוותו - להמשך שליחותו, והנה הוא פרש ממנו".
התורה מתארת את הרקע לפרידה: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". ובסופו של דבר, הם אכן נפרדים: "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (בראשית י"ג).
המדרש (בראשית רבה מ"א) חושף את הרקע למריבה: "בהמתו של אברהם אבינו הייתה יוצאה זמומה (מחסום על פיה), ובהמתו של לוט לא הייתה יוצאה זמומה, היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל?! היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו, ואין אכלין - מדידהון אינון אכלין (אפילו אוכלים משדות זרים - משלהם הם אוכלים ואין זה גזל). רועיו של לוט התעלמו מכך שארץ עדיין לא ניתנה לאברהם.
ראשית, עלינו להבין: אם רועי לוט חטאו, במה חטא לוט? מדוע אומר לו אברהם: "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ", הרי ביניהם - אין שום מריבה! משמע, "מה שאומרים הרועים בשדה - אלו דברים ששמעו מאדונם בבית!" לוט דיבר מתוך גרונם של רועיו.
נראה, שעניין זה היה הרקע לפרידת לוט מאברהם. לוט חסר סבלנות, ורוצה "כאן ועכשיו!" בעיני רוחו, הוא תוהה: איזו משמעות יש לאמונה אם המאמין אינו מקבל את שכרו - שהובטח לו? האם יהיה צדיק - ורע לו?!
קשה לו להשלים עם "העיכוב", ולכן הוא ממהר לממש את המתנות שהבטיח האלוקים לדודו אברהם - ומאפשר לרועיו לרעות בשדותיהם של אנשי הארץ, בטענה שהם כבר שייכים לאברהם, והוא לוט - היורש שלו. ועל משקל דומה, הוא כבר רואה עצמו כיורשו הבלעדי של אברהם - בעודו בחייו.
מעניין לגלות, סיפור בעל מאפיינים דומים בסיומה של מסכת סוכה (דף נ"ו:). שם אנו מוצאים שמשמרת כהנים בשם "בילגה" - נקנסה בעקבות מעשה שהיה: "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל הייתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב - בלשון יווני), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק!"
ותמהה הגמרא: האם משום החוצפה של הבת נקנוס את אביה?! והתשובה: אכן כן, "כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה" כלומר, מה שמדבר הילד בשוק - אלו דברים שהוא שמע בבית, מאביו או מאמו".
כלומר, דבריה של הבת מעידים על המשפחה כולה, ויש טעם לקנסם. הנה לנו דוגמה נוספת: דברי הבת - מעידים על האב, דברי הרועים - מעידים על האדון.
יתירה מכך, מה כיוונה מרים בת בילגה בכך שהשוותה את המזבח ל"לוקוס"? ביאר מהרש"א: "על שם שהזאב דרכו לטרוף הכבשים - אמרה כן, שמכלה ממונן של ישראל בקרבן התמידין שהיו ב' כבשים בכל יום".
אך מסתבר, שהדימוי הזה מופיע כבר במדרש (בראשית רבה צ"ט), המפרש את ברכת יעקב לבנו בנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מ"ט) - "רבי פנחס פתר קריא - במזבח, מה הזאב הזה חוטף כך היה המזבח חוטף את הקרבנות: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד - אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל - וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כ"ח)".
משמע, הדמיון בין המזבח - לזאב, אינו שלילי בהכרח, וגם חז"ל השתמשו בו. אם כן, במה חטאה?
אמנם, אפשר שחוצפתה באה לידי ביטוי בכך שאמרה זאת בלשון של זלזול: "לוקוס לוקוס" - בלשון יווני. אך בלא ספק, אשמתה גדלה במה שבעטה במזבח ובאה בטרוניה כלפי מעלה: "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק!"
בדבריה, היא הביעה תסכול - שנחשפה אליו עוד בשהותה בבית הוריה: עם ישראל עובדים לה' ומקריבים לפניו את ממונם, אם כן כביכול, שומה עליו - להאיר להם פנים, להגן עליהם ולהביא לנצחונם על אויביהם.
בכך היא נפלה בחטאו של לוט - "כאן ועכשיו!" היא ציפתה להבין ולראות בחוש את יחסי ה"יד רוחצת יד" בין הבורא ומאמיניו. היא רואה זאת כ"תן וקח", ואינה מבינה את משמעות האמונה והציות העיור - הכופף את ראשו ואת שכלו בפני האלוקים.
למעשה, אברהם - בדבריו "מסיר את הלוט" - מעל פניו של לוט, וחושף את מעלליו, ובכך הוא מבטא את מורת רוחו מהגישה הזו. אברהם עצמו - אינו "ממהר", אמנם, הבטיח לו האלוקים שהארץ תהיה של זרעו, אך הוא מתאזר בסבלנות ואורך רוח, ומקבל את "הקצב האלוקי" - בהתבטלות גמורה.
ואולי זהו פירוש הביטוי: "וְהֶאֱמִן בַּה' - וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (פרק ט"ו), אברהם מאמין ושותק, גם כאשר עדיין לא התקיימו כל ההבטחות במלואן, ועל כך "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".