בפני בית המשפט הוגש תביעה של אישה כנגד האב בשם אימם, למזונות הילדה הקטינה שהיא בת 15, מדובר במקרה טראגי שבו הנתבע האב נפגע קשות בתאונת דרכים, ומאז הוא מאושפז, ונמצא במצב של תרדמת, חשוב לציין שבית הדין הרבני אף במצב הקשה הזה של הבעל התיר את הנישואין, .
בכתב התביעה טענה האישה שאף שהנתבע לא קיבל נכון להיום כל פיצוי כספי, עקב ההליכים המשפטיים שננקטו בשמו כנגד צדדים שלישיים, שאולי אחראים לתאונת הדרכים, כאשר גם ייתכן שהוא לא יהיה זכאי לפיצוי בגין התאונה גם בעתיד. אך מכל מקום טוענת האישה שלבעל יש קצבה של 2500 ש"ח בחודש, וכאשר הוא פטור מתשלום כלשהו למוסד שבו הוא מאושפז, ועל כן אין סיבה שאת הכסף הזה היא תקבל למזונות הילדה ולמזונותיה.
עוד טוענת האישה כי אף שמצבו של הבעל אינו בכי טוב, אך לטענתה, בהסתמך על מסקר של העובד סוציאלי, הוא מסוגל להגיב, ואפילו בתנועת עיניים רואים שהוא מאוד שמח שהוא רואה את הילדה, מה עוד שבמצב הזה שהבעל נמצא, בית הדין הרבני התיר את הנישואין שלהם, שזה גם מוכיח שאף שהבעל נמצא במצב בריאותי קשה, אך מכל מקום הוא כן ער לסביבה.
בית המשפט בפסק דין מנומק מרחיב את הבסיס של חיוב האב במזונות ילדיו המעוגן בחוק לתיקון דיני משפחה "אדם חייב במזונות הילדים שלו, והילדים הקטנים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", ובמקרה דנן זה הדין העברי, ואם כן על פי הדין העברי חיוב האב במזונות ילדיו, מחולק לפי גיל הילד, עד גיל שש מן הדין, ולאחר גיל שש ועד גיל 15 מתקנת חכמים, ומגיל 15 ועד גיל 18 זה מדין צדקה.
ואם כן, חיוב האב על פי דין (עד גיל שש), ועל פי התקנות (מגיל שש עד גיל 15) הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים, (ביגוד הנעלה חינוך בריאות מדור והוצאות החזקת המדור,) מעבר לחובה מינימלית זו חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה, וחובה זו נובעת מדין צדקה, ולעניין חיוב הצדקה שווים האב והאם, וחיובם תלוי ביכולתם.
וחיוב האב במזונות ילדיו מעל גיל 15 הינה מדין צדקה, אך מ"מ היא חובה משפטית מלאה, שהדין העברי קובע ש"כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול", וע"כ האב חייב לספק לבנו הגדול צרכיו ההכרחיים של הילד, ומעבר לחובה זו הוא חייב לספק את רמת החיים אשר הילד הורגל אליה או ראוי לו, כשחובה זו שהיא מדין צדקה, רובצת על שני ההורים, אך ביחס ישיר להכנסותיהם, וההגדרה שניתנה לחובה זו, הוא אם ההורים "אמידים", הגדרת המונח "אמיד" בהתייחס למזונותיהם של קטינים, אין משמעו אדם בעל נכסים רבים ועצמאות כלכלית, אלא כל מי שיש בכוחו לזון את עצמו לפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו יכולת כלכלית. בית המשפט העליון הגדיר זאת "כל אב שאינו עני – נכנס להגדרת "אמיד", ואפשר לכפות עליו מלוי צרכיו ההכרחיים של הילד".
במקרה דנן שהאב נמצא בתרדמת סופנית וקבועה, מבלי שיש לו ביטוח כלשהו, ומשענת כלכלית לתמוך באשתו וילדיו, מובילה אותנו למסקנה כי מעמדו של הנתבע מבחינת הדין העברי אינו עדיף על זה של מי שמוגדר מבחינה הלכתית "כשוטה" כלומר מי שאין לו דעה כלל והוא מוגבל בעניין הנפקות של הפעולות המשפטית הנזקפת לחובתו, וכמו שמצינת המשנה "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו פטורים" והגדר הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב בצלילות ולקיים חיים עצמאים, ובוודאי ששוטה אינו חייב בחיוב של צדקה, וכמו שהגמ' קובעת שאין פוסקין צדקה על הקטנים.
ומה שנאמר בגמ' דשוטה בית הדין יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, זה לא נאמר במקום שהחיוב של האב לפרנס הוא מדין צדקה, ובמקרה דנן שהילדה כבר מעל גיל 15 וכל החיוב של האב הוא מדין צדקה, ואין לבעל רכוש שממנו ניתן להיפרע, אין לאב חיוב לזון את ילדיו מדין הצדקה, וע"כ אין לחייב במצב זה את הבעל במזונות ילדיו,
אך בית המשפט קבע שבמקרה ויהיה שינוי נסיבתי כגון מכירת דירת המגורים או ככל שיזקפו לבעל כספים או רכוש יהיה מקום לדון שוב, ולתת מזונות לילדה מדין צדקה שיש גם בשוטה במקום שיש מספיק נכסים כדי להיפרע.
עדכון פסיקה זו נכתב על ידי עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.