'א-ל מסתתר', הפיוט אשר חובר על ידי הרב אברהם מימין תלמידו של רבי משה קורדובירו, הרמ"ק, אשר השתייך למקובלי צפת במאה ה-16. הוא הפיוט שפותח את רצף הבקשות שמתחיל בשבת בראשית לאורך כל שבתות החורף עד שבת הגדול. על פי מסורת יהודי חאלב וירושלים, מידי ליל שבת של לילות החורף הארוכים, קודם תפילת שחרית, מתאספים המתפללים לבית הכנסת לשירת הבקשות.
הפיוט הפותח הוא עם טקסט מאד עמוק, טקסט קבלי, המונה את כל הספירות על פי הקבלה בכל בית הוא מונה ספירה ובבית האחרון מחבר את כולם יחד.
באופי המלודי-מוזיקלי שלו הוא בהחלט מתאים לטקסט הזה, יש בו עומק מאד חזק, שאפשר לשמוע אותו בלחן הזה בעיקר ששרים אותו כולם ביחד.
מדובר בפיוט עם עשרה בתים, כאשר הלחן הוא אותו לחן לאורך כל הבתים וכולם שרים יחד את כל הבתים. לרוב אין מספיק זמן לכל הבתים ושרים רק את הבית הראשון והאחרון או שניים ראשונים ואחרונים.
בין כל הבתים שהפיוט הזה מונה יש שני בתים בהם הלחן משתנה בנקודה מסוימת, בנקודה הפותחת את הבית שניהם במילים 'י-ה זכות אבות' ו'נא הקם מלכות דוד ושלמה' שניהן בקשות שיש בהן סוג של קריאה ולכן הלחן הופך למנגינה של קריאה ומתחיל מלמעלה. זאת כדי לשמור על הקשר בין הטקסט למנגינה.
דבר שניתן ללמוד ממנו על האופי של כל שירת הבקשות מצוי דווקא בבית האחרון של 'א-ל מסתתר', הטקסט שלו: "חזק מייחד כאחד עשר ספירות, מפריד אלוף לא יראה מאורות", כלומר, העניין הוא "חזק מייחד כאחד", אם זה לא איש אחד כלב אחד מתכוונים לאותו הדבר ואין את המהות של השירה ביחד למרות שפה ושם יש סולנים מיומנים יותר או פחות, אך בסופו של דבר זאת שירה ביחד. כל העניין זה ההתכנסות יחד עם הפנים כלפי שמיא וכך זה גם יוצא הכי טוב והכי נכון.
הפיוטים בשירת הבקשות מחולקים לפרקים פרקים – מחרוזות, שביניהם מפרידות 'פתיחות' שעליהן נרחיב בעזרת השם בשבתות הבאות.
הפיוט הבא שמגיע מיד לאחר 'א-ל מסתתר' - 'למענך ולא לנו' הוא למעשה משלים את הצמד הזה של שני הפיוטים הפותחים את שירת הבקשות. 'א-ל מסתתר' הוא כבד איטי והוא מתאים להתחלה, האנשים עדיין לא לגמרי ערניים מפאת השעה, אמצע הלילה, שבה מגיעים לבית הכנסת, הקצב מאד איטי ובית הכנסת מתמלא לאט לאט באנשים שמצטרפים ואז מגיע 'למענך' ששובר את המתח, הוא קצבי וקליל יותר וכך נפתחת לה שירת הבקשות מידי שבת בשבת.
האזינו ל'א-ל מסתתר' ומיד אחריו ל'למענך ולא לנו':