מתוך ארבעים ימי דין ורחמים, תשובה ותפילה וזעקה וצדקה, אוסף אותנו השם יתברך אל הסוכה.
סכך מעלינו.
דפנות מסביבנו.
ודיבור מדהים ומדויק בעומקה של הלכה.
כבר ארבעים יום שאתם מתקרבים אל האור – אומר לנו ריבון העולמים – קיבלתם על עצמכם קבלות, ביקשתם סליחות, המלכתם אותי, צמתם, בכיתם, רציתם כל-כולכם, התעליתם ועליתם לדרגת מלאכים... כל כך אתם רוצים לכנוס לפני ולפנים! אז בואו, בנו לנו דירת ארעי, ותלמדו כמה דינים:
"צָרִיךְ לְהַנִּיחַ סְכָךְ עַד שֶׁיְּהֵא צִלָּהּ מְרֻבֶּה מֵחַמָּתָהּ, שֶׁאִם הָיְתָה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָהּ, פְּסוּלָה מִן הַתּוֹרָה" (קצש"ע, סימן קלד, סעיף ה).
הסוכה מורכבת מדפנות ומסכך. הדפנות הן המחיצות המבדילות בינינו לבין העולם ופגעיו והבליו, תוחמות לנו גבול של קדושה, מקיפות ועוטפות אותנו כמו אותם ענני כבוד שליוונו במדבר ארבעים שנה.
אבל הסכך – מה תפקידו ולשם מה נועד? סוף סוף, אחרי כל ימי ההתקרבות והטהרה, אנחנו בסוכה, בשיא הקרבה, בתוך מסגרת מחממת של אהבה. סוף סוף אנחנו כמו באיזה משכן פרטי וייחודי של חיבוק עם מלך מלכי המלכים ומארחים שליחים שמסוככים ומברכים.
למה שלא נישאר פתוחים אל השמים, ונחסה, כפשוטו, תחת כנפי השכינה והקדושה? למה לצמצם את האור? למה להגביל את החמה?
"וְעִקַּר הַסֻּכָּה הוּא הַסְּכָךְ",אומר רבי נתן, "כִּי הַסֻּכָּה הִיא צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת צִמְצוּם הַמֹּחִין שֶׁהֵם בְּחִינַת חַמָּה. וְזֶהוּ עִקַּר תִּקּוּן הַקְּדֻשָּׁה לַעֲשׂוֹת צִמְצוּם אֶל רִבּוּי הָאוֹר, כִּי רִבּוּי הַשֶּׁמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר וְעִקַּר הַשְּׁבִירָה הָיְתָה עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, עַל כֵּן עִקַּר תִּקּוּן הַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם" (ליקוטי הלכות, הלכות סוכה, הלכה ג).
כן – אומר ריבונו של עולם – אני יודע שאתם בעולם כזה של הישגיות וכותרות, אני יודע שאתם מחפשים את השלימות ורוצים להגיע אל ההכי-הכי ולהיות הכי-הכי. הכי גבוה. הכי קרוב. הכי מוארים. הכי למדנים מופלגים. הכי מתבודדים. הכי מתמודדים. הכי מלאכיים... אני יודע שאחרי ארבעים ימי ההתקדשות אתם בכלל בתנועת זינוק אל השחקים.
אבל עצרו, ילדים. שימו לב, יש הנחיות בטיחות!
אם יש מדי שמן – הנר נכבה.
אם יש מדי אור – הכול נשבר.
ואני רוצה אתכם דולקים. דולקים וחיים ושמחים וקיימים.
אז שימו מחיצות כנגד השמים!
גם לקדושה שימו גבול!!
שימו סכך, ושיהא צילה מרובה מחמתה! אחרת, כל הסוכה הזאת פסולה מן התורה.
נכון, אור זה מעולה. אור זה מדהים. אבל תזהרו שלא תישרפו לי! אני לא רוצה אתכם מפוחמים ולא מסוגפים ולא מעוותים ולא מבועתים ולא מדוכאים מכל הנפילות ולא צורחים על הילדים שמפריעים לכם בכוונות של התפילות ולא מחמירים-כפייתיים ורוחצים ידיים עשרים פעם בעשרים דקות כי אולי הן לא מספיק טהורות, או חוזרים על קריאת שמע שוב ושוב כי אולי לא כיוונתי או הבלעתי איזו אות...
מבינים?
אני רוצה אתכם חיים! חיים באמת. באמת ובתמים.
אני רוצה אתכם פשוטים ותמימים ומאמינים.
וענווים.
כן מוארים, אבל בגבול המתאים. כן מתגדלים, אבל לא חוקרים מה שלא מבינים ולא חושבים על מה שלא יודעים ולא עוסקים במופלא ובנעלמים. כן מתקרבים, אבל לא מרחיקים בדרך את האחרים. כן מקפידים על המצוות, אבל בלי חומרות יתירות שמפילות למרות שחורות. כן מתקדשים, אבל לא מעבר לכוחות. כן מתעלים, אבל לא רצים לפני עצמכם ושוברים בדרך את כל הכלים...
יקרים, אל תישָרפו לי.
וגם אל תישְרפו לי את העולם.
כנסו ל'מערה'. כנסו לסוכה.
כנסו לצילא דמהימנותא.
לא חושך, חלילה; הרבה אור. אבל אור משמח.
אור בלי נרווים. אור בלי גאווה. אור בלי דריסת האחר.
אור שיש בו גם צל.