כנטות זוהרי חמה של יום הראשון של ראש-השנה, יצאתי עם חכמי ורבני ישיבת "אהלי יעקב" דק"ק מוסקבה לאגם צ'יסטי פרודי במרכז העיר מוסקבה למנהג אמירת תשליך. זה היה מעמד מפעים ומרטיט לבבות, והרבה אני חושב על אירוע מכונן זו.
בהסתכלות פנימית היה זו מעין מעמד "הקהל" בו התאספו אנשים, נשים וטף מחמש קהילות שונות מסביב לאגם. היה בזה חיזוק עצום לכל אחת מהקהילות, ולכל יחיד במעמדו ביהדות והאידישקייט שלו. ובמבט החוצה, היהודים במוסקבה די מצטנעים ואינם רוצים להתבלט יותר מדי: מסתירים לבוש וזהות יהודית במרחב הציבורי; מוסדות הקהילות מכונסים בתוך עצמם, וכמעט שאין אידישקייט בחלון ראווה.
זה בעצם המשך ליהדות מרכז אירופה שלפני השואה, שהתמודדה מול אנטישמיות ושנאת ישראל במידה של 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. יהודי אשכנז נזהרו בכל הליכותיהם שלא להרגיז את הגוים; נזהרו שלא לילך ביחד ברחובות; הקפידו שלא לעמוד מחוץ למוסדותיהם בכנופיות; הצטנעו בכל אשר יכלו, כאותה פקודה שאמר יעקב רועה נאמן לבניו: למה תתראו?!
מאידך יהודי מזרח אירופה, יהודי פולין ורוסיה לא גרסו דרך זו והדפו את האנטישמיות והתגוננו בפניה, הם הגיעו להכרה שהגוים שונאים אותנו ממילא ואין לנו סיבה למה להסתיר את המצאותינו, כי בכל אופן הם ישנאו אותנו. ביטוי ציני לעמדה זו נתן ראש הממשלה הראשון של המדינה הציונית "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים"....
אבל זה לא צחוק, אי אפשר להתעלם מההשלכות של הרדיפות וההסתה והשלכותיה. וכיום ברוב ערי אירופה, ברור שיש לאמץ את דרך יהודי אשכנז.
*
הרמב"ן בפירושו על פרשת האזינו נותן הסבר לפחד זה מפניו אנו נרתעים, על ההשלכות של הסתה זו. ונקדים לדבריו מספר מילים, כאשר נתחיל בדברי דוד המלך שכל ימיו היה חי כנרדף ובצל המבקשים את חייו, וכה הוא אומר בתהלים, על הרשע: " אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח קֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח". הוא חושש שמא יתקיימו דברי הרשע, והוא שואל: "עַד־אָנָה ד' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח? עַד־אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי, יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם; עַד־אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי"?
רש"י הקדוש אומר שלא על עצמו בלבד התחנן דוד׃ "עד אנה ארבע פעמים, כנגד ארבע גלויות, ובשביל כל ישראל נאמר". והוא מבקש מד': "הַבִּיטָה עֲנֵנִי ד' אֱלֹקָי; הָאִירָה עֵינַי, פֶּן־אִישַׁן הַמָּוֶת". והעיקר הוא חושש מכל׃ "פֶּן־יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו; צָרַי יָגִילוּ, כִּי אֶמּוֹט".
וכך אמנם מסביר מורה דרכה של יהדות אשכנז הרש"ר הירש, ואומר שיש לפנינו תיאור מצמרר של עם עזוב לגמרי בסביבת העמים שונאיו, הנשקפת לו סכנת כליון, והוא על סף היאוש, שמא יגיע קיצו כעם, ועל כן הוא זועק ומתחנן ארבע פעמים: עד אנה?
הרש"ר הירש מדייק׃ 'אנה' היא בדרך-כלל שאלה על מקום, אך בצירוף התיבה 'עד' היא שואלת על זמן. ולדבריו יתכן ושתי ההוראות כלולות בשאלה: עד לאיזה מצב של עוני, עד להיכן ימשך מצבי? אך גם במשמעות הזמן: עד מתי?
במדרש ילקוט הביא: "שני פרנסים טובים עמדו להן לישראל משה ודוד מלך ישראל". שהרי בעצם דברי דוד האמורים כבר קדמו משה רעיא מהימנא, כאשר אמר הקב"ה למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל". נזדעק משה רבינו והתחנן והזכיר את תגובת הגוים:"לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ובסיום נאמר: "וַיִּנָּחֶם, ד', עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". כך גם אחרי חטא המרגלים אומר ד' אל משה: "עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ". ומשה עומד ומתפלל לפניו: "וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר. מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ד', לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר", והקב"ה ברוב רחמיו משיב: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
וכאן אנו מגיעים לדברי הרמב"ן בפרשת האזינו, גם כאן אנו מוצאים את הרעיון, שהקב"ה מבטל את גזרתו על העם מפני החשש של מה יאמרו אויבינו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ד' פָּעַל כָּל זֹאת". ולכאורה מה אכפת לו לקב"ה מה יאמרו הגוים? מהו החשש שיתחלל שמו בגויים?
לשאלה הזו משיב הרמב"ן בפירושו לפסוק בשירת האזינו, ואלה דבריו: "והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים, ונודע בזה לעיני העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו – רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים".
מובן אפוא, שהקב"ה אינו חושש ממה יאמרו הגוים, אלא החשש הוא שאם עם ישראל הנאמן לאלוקיו, שדרכו נודע ד' בקרב הגויים, ייעלם מעל במת ההיסטוריה, לא תושג מטרת בריאת האדם, שהאנושות תכיר בד' בכוחות עצמה. עונש שלא יובן על ידי האנושות, או יובן לא נכונה, יחטיא את מטרתו, אל מול חששו: "צרי יגילו כי אמוט", ולכך מביע המשורר את בטחונו בד': "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ", מתוך משאלה שיוכל לשיר לד' על תשועתו: "אָשִׁירָה לַד' כִּי גָמַל עָלָי".
גם בארץ-ישראל, מול משטיננו ומקטרגנו, המדברים נגד היהדות החרדית, נגד התורה הקדושה ומנהגי ישראל הקדושים, אסור לנו להתעלם ממה שקורה ברחוב וחייבים להשיב מלחמה השערה, חייבים הסברה, וחייבים התגייסות כלל-חרדית להכריז את מטרת הבריאה: להראות את יפיה של חיי תורה ואמונה, חיי דת מורשת ישראל אמת, כי זהו רצון הבורא.
הרב שמואל ח. פפנהיים, שימש כעורך "העדה", כעת בשליחות חינוכית במוסקבה.