הפרשה פותחת[1]: 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם'.
בפרשה זו, בפסוקי התורה, ובמפרשיה, מתחדשים יסודות רבים, אי לכך, התעוררתי למספר שאלות:
א. בפרשה זו מצינו אריכות חסרת תקדים בהגדרת הנוסח אותו צריך לומר בהבאת הביכורים לביהמ"ק. נוסח הקריאה הנאמר עם הבאת הביכורים מוגדר בפי רבותינו: "וידוי ביכורים[2]". מצינו חידוש במצווה זו, שהרי במצוות דאורייתא אחרות התלויות בדיבור, כגון בברכת המזון[3], ובמצוות סיפור יציאת מצרים[4], לא מצינו שהתורה תגדיר את המלל או את הנוסח בקיום המצווה. במה נתייחדה מצוות ביכורים שזכתה לאריכות מילים ופסוקים, וכן בהגדרה מדוקדקת בנוסח הקריאה ("הוידוי") הנאמר בהבאת הביכורים? כאמור, מצוות אחרות שבתורה נלמדו ממספר מילים מצומצם, ופרטי המצווה המרובים נחשפו ע"י דרשות מסובכות, או ברמזים סתומים שעליהם נאמר "הררים תלויים בשערה"[5].
ב. שאלה שנייה: מפרש רש"י[6]: "והיה כי תבוא וגו' וירשתה וישבת בה - מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". מדוע רק לאחר כיבוש וחלוקת הארץ לנחלות לשבטים, התחייבו בנ"י במצוות הביכורים? הרי מוכרח הוא שעסקו בני ישראל בחרישה, בזריעה ובנטיעה, גם במהלך ארבעה עשר שנות כיבוש וחלוקה, ואם אכן כך היה, מדוע להמתין זמן רב כל כך ולהימנע ממצווה יקרה זו?
ג. שאלה שלישית: מצינו בפירושו של "האור החיים" הקדוש על הפרשה, פשט מחודש במצוות הביכורים. חלק מהמצווה היא השמחה, שנאמר: "ושמחת בכל הטוב", ומבאר האור החיים הק' וז"ל: "על דרך אומרו (תהלים קמה ט) "טוב ה'", ולהעירך על זה אמר בכל הטוב, פירוש דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך, פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם".
עוד מוסיף לבאר ה"אור החיים" הקדוש, וז"ל: "גם ירמוז במאמר ב"כל הטוב" אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם", עכ"ל.
מדבריו הקדושים והנפלאים למדנו שחלק ממצוות הביכורים היא לשמוח בהקב"ה, וגם לשמוח בעסק התורה. מדבריו גם למדנו, שלמעשה הגדרת ה"טוב" האמיתי והנכון, טמון בקרבת השם ועסק התורה. מדוע אם כן, השמחה וההודיה על ה"טוב" האמיתי - התורה, מוזכרים רק "בדרך אגב" במצוות ביכורים? מדוע מצווה עילאית זו של שמחת הישראל עם אלוהיו ועם תורתו, כביכול, מובלעת בתוך שמחת הביכורים? האין זה ראוי להזכיר ולציין את חשיבות הקשר והשמחה שיש לנו עם הקב"ה ועם התורה כמצווה נפרדת לבדה?
תכלית הביכורים – הכרת הטוב
הדבר פשוט ומתבקש שתכלית מצוות הביכורים היא לעורר את ישראל להודות להקב"ה, ולהעצים את רגשי הכרת הטוב להשי"ת, וכמו שכותב הרמב"ן וז"ל[7]: "הגדתי היום - בפרי הזה שהבאתי הגדתי והודיתי לה' אלקיך שהביאני לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, והנה ה' מקיים דבריו, ואני מודה ומשבח לשמו", עכ"ל.
התורה מאריכה בהגדרת נוסח הוידוי בהבאת הביכורים מתוך שטמון בו יסוד עיקרי וחשוב בעבודת השם. ונבאר הדברים.
פסק הרמב"ם בהלכות ביכורים [פרק ג' הל' יא']: "בראשונה כל מי שהיה יודע לקרות קורא (את נוסח הווידוי שבפרשת ביכורים), וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא. כדי שלא יכלמו, התקינו ב''ד שיהיו מקרין את מי שהוא יודע כמי שאינו יודע." עכ"ל. נמצינו למדים כי נוסח הוידוי כמו שכתוב בתורה הוא תנאי הכרחי בקיום המצווה. עד כדי כך ראו חכמים להתקין תקנה כדי שלא ימנע מי שיש בידו האפשרות לקיים מצוות וידוי בפיו. בנוסף, פסוקי וידוי הביכורים נכנסו להגדה של פסח ומהווים חלק עיקרי מליל הסדר, שהרי הם כוללים תיאור השתלשלות עם ישראל עד ההגעה לארץ ישראל וקיום השבועה לאבות.
נמצא, כי ישנו יסוד חינוכי חשוב אותו התורה מבקשת להנחיל בפסוקי הוידוי. במצווה זו מבקשת התורה ללמד עד כמה חשובה מידה של הכרת הטוב, ועד כמה חשוב להוציא מן הכוח אל הפועל רצונות של הודיה להקב"ה. התורה אינה חוסכת בתיבות ובפסוקים ומגדירה נוסח מדויק, וע"י זה נלמד בקל וחומר עד כמה עלינו לדקדק בהכרת הטוב ולחזר אחר הזדמנויות בהן נצליח להגות בפינו מילות תודה והערכה על כל החסד שגמלו עימנו. בשאר מצוות, הניחה התורה מקום לחכמים לעמול לטרוח ולגלות את פרטי המצווה, אך במצוות הביכורים שכולה אמירת תודה להקב"ה, לא השאירה התורה מקום לתהות, אלא נמסרה לנו הגדרה ברורה ובולטת כיצד לקיים "הכרת הטוב" הלכה למעשה.
קבלת עול עבדות במצב של השגת עצמאות
ולפי זה אולי יש לבאר את שאלתנו השנייה מדוע נצטוו במצוות ביכורים רק לאחר כיבוש וחלוקה? כיבוש הארץ וחלוקה לנחלות מהווה סופו של תהליך ארוך ומייגע, שתחילתו בברית בין הביתרים וסופו כאמור בארץ המובטחת כאשר כל שבט ושבט יושב בנחלתו. בסופו של תהליך נמצא שעם ישראל עבר מהפך קיצוני מאוד – בתחילת דרכו נגזר עליו גלות ושעבוד, ממונם וגופם היו בידי המצרים. ביציאת מצרים המופלאה יצאו מעול השעבוד ויצאו ביד רמה ובעושר גדול, לאחר מכן קבלו את התורה והפכו לבני חורין ביציאתם ממט' שערי טומאת מצרים. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הם נכנסים למערכה נוספת ארוכה ומתישה של כיבוש וחלוקה, ובסופו של תהליך, אותו העם שרק לפני כמה עשרות שנים היה המבוזה שבאנושות, כעת, ניצב על אדמתו כאדון הארץ השליט והריבון.
דווקא באותה נקודה שעם ישראל זוכה לקינינו ההיסטורי, ולבעלות נצחית על אדמת ארץ ישראל, או אז, הוא השלב הראוי להתעורר ברגשות של הכרת הטוב והודיה להקב"ה על כל הטוב שיש ועל קיום השבועה לאבות. בעלות על קרקע עלולה להוליד תחושות של עוצמה, וכן דחף לעמול ולהתייגע בפיתוח החומרי של הנחלה. על כן ראוי ונכון שדווקא בנקודה בה האדם עלול לשקוע בעמל של הבל, באה התורה ומצווה על הבאת הביכורים להזכירך כי הכל הבל ורעות רוח, וכי הקב"ה הוא הטוב האמיתי, וגרים אנחנו, כצל ימינו על הארץ (דברי הימים א כט, טו).
הכרת טובה בעניינים רוחניים דרך עניינים גשמיים
ועוד נראה לומר, שהקב"ה ברא את האדם באופן שהוא זקוק להמחשות כדי לעורר את העניינים הרוחניים. אמנם מהות מצות הביכורים היא להיות מכיר טובה להקב"ה וכמו שרש"י מבאר [כו', יג']: "וענית ואמרת – שאינך כפוי טובה"; כאן מצווה התורה שבהזדמנות בה האדם מגיע להכרת טובה על עניינים מוחשיים וגשמיים כפי שמדגישים בשעת הבאת הביכורים על מסע יעקב אבינו ועד הכניסה לארץ ישראל – יש לתת לאדם את ההזדמנות להודות לקב"ה על התורה שהיא כל כולה עניין רוחני.
הכרה בניסים נסתרים דרך ניסים גלויים
ועל זה כותב הרמב"ן[8] את דבריו המפורסמים בעניין הכרה בניסים וז"ל: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד): 'ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם', שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא)", עכ"ל.
טענות עם ישראל למשה רבנו
בסוף הפרשה מצינו עוד נקודה מעניינת[9]: "ולא נתן לכם ה' אלקיכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". וברש"י מפרש: "עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי - כמ"ש בפרשת וילך – 'ויתנה אל הכהנים בני לוי', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבנו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה, לנו ניתנה! ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: 'היום הזה נהיית לעם' וגו' היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום", עכ"ל.
רש"י בפירושו מתמודד עם הקושי העולה מפשט הכתוב: "ולא נתן לכם וכו' עד היום הזה". וכי עד אותו היום לא היה להם לב, עיניים ואזניים לחוש לראות ולשמוע את כל הטובות שעשה עמם הקב"ה? אלא שאותו היום, יום מיוחד היה, שבו משה רבנו הכריז בשמחה שהתורה נתונה לכל עם ישראל כולו ולא לבני שבט לוי בלבד, ובאותו היום הוכח שעם ישראל דבקים וחפצים בתורה ולא מחפשים את פריקת העול[10].
ההבדל בין טענות ע"י לטענות קרח ועדתו
ויש להבין, הרי קרח ועדתו גם באו למשה רבנו ולאהרן הכהן עם אותם טענות על כך שהם לקחו את הכהונה לעצמם, "ונחנו מה" וכו', ובעבר אמרנו שכל המאתיים חמשים איש רצו כל אחד ואחד מהם להיות כהן גדול ולהקטיר קטורת לפני ולפנים, ואם כן מדוע עם ישראל שבאו לכאורה עם אותם טענות, אינם נענשים אלא עוד משה רבנו אף שמח מאוד ומכריז עליהם שהנה הם נהיו לעם? מה עוד שעם ישראל לא זכו בהכרה של היותם ל"עם" בקריעת ים סוף או ביציאת מצרים, ואף לא במתן תורה שאז כפה עליהם הר כגיגית – אלא מתי זכו לכך? באותו היום שבאו בטענות.
משה רבנו הבין באותו היום שהטענות שלהם לא באו מתוך קנאה או רצון של שררה, אלא אדרבה הם באו מתוך הרצון להמשיך ולהיות עבדי ה' בכל מהותם, והביעו את חששם שמא יפסידו את דבקותם בהקב"ה, בתורתו ובקיום כל מצוותיו.
לפיכך, הפרש גדול יש בין טענת עם ישראל למשה לגבי מסירת ספרי תורה לשאר שבטי ישראל, לבין טענות קרח וכל עדתו. והטעם נמצא בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם [ריש פרק ג'], וז"ל: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל. כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן שנאמר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי". כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל! שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". כל מי שירצה יבא ויטול! שמא תאמר אותם הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו". הא למדת שכתר תורה גדול משניהם." עכ"ל.
עם ישראל בקשו להיות מוכתרים בכתר תורה, וכאמור כתר זה מזומן לכל אחד ואחד מישראל. בניגוד לכתרי כהונה ומלוכה שאינם נחלת הכלל.
מכאן נלמד שאין דרישה מוצדקת יותר מדרישה פשוטה ותמימה של יהודי להיות חלק מהתורה. כשיהודי מבקש להתקרב לחלקו בתורה הרי שהוא בא בעתירה טבעית ורצויה, לקבל מתנה שהיא מזומנת עבורו, וממתינה לו. בבקשתו של היהודי להתקרב לתורה, למעשה הוא מבקש לחשוף את אורה הנעים של התורה שמאירה לו משורש נשמתו. לכן בפרט בימים אלו של חודש אלול שהם ימים של רחמים ועת רצון, תפילה על לימוד תורה ועל הגדלת חלקנו בתורה (בכמות ובאיכות) היא בודאי בקשה רצויה, טובה ונצרכת. בנוסף לכך, תפילה בבקשה שינתן חלקנו בתורה, היא גם הכנה נצרכת לקראת המלכת הקב"ה בימים הנוראים. בבקשה זו, להתקרב לאור התורה, אנו מבקשים גם לפשוט את כל המפריעים ולהסיר מעלינו את כל הדברים המסתירים שמונעים מאתנו לעבוד את ה' ולהצהיר להקב"ה שאנו מייחלים להיות עבדיו ולהמליך את הקב"ה עלינו. וכבר שמענו סיפורים על בחורי ישיבה שהתקשו בלימוד במשך הזמן בישיבה, וגם לא הרגישו שמחה בלימוד והתקשו גם בריכוז וכו', ובמהלך ימי אלול והימים הנוראים שפכו תפילה מעומק ליבם שיזכו לגדלות בתורה ולקרבת הקב"ה דרך הלימוד, והנה לאחר הימים הנוראים התיישבו ליד הגמרא וגילו טעם חדש ונפלא בלימוד.
מלוכה וממשלה
נאמר: 'כי לה' המלוכה ומושל בגוים, שאצל הגוים אין "מלך" אלא "מושל", אבל בעם ישראל הקב"ה הוא "מלך". ובזה נבדלים ישראל מכל אומה אחרת, שתוארו ושבחו של השי"ת "כמלך" מצוי רק בקרב עם קודשו. וכבר ביאר הגאון מוילנא למה הקב"ה אצל הגוים הוא מושל? כי אין מלך בלא עם, וכשגוי משתלט על חבל ארץ ועל תושביה, הוא מכריח את התושבים לקבל את מרותו ולא שהתושבים קיבלו מעצמם. ממילא אצל הגוים הוא רק "מושל" בגוים. אבל בעם ישראל "כי לה' המלוכה"! ומי שזוכה להמליך את הקב"ה, זוכה גם שהקב"ה יהיה לו למלך.
אם אנחנו נשכיל להבין ולשמוח בכל הטוב אשר נתן לנו ה' ואין טוב אלא תורה, ונזכה להבין ולהיות רגישים למתיקות התורה ולערבות התורה, וכמו שאמר ה"אור החיים" הקדוש עד כדי שגעון ושלא ייחשב כל תענוג מתענוגי ותאוות העולם הזה למאומה, אז אנחנו נשכיל לדעת ולהתכונן, נשכיל להיות ל"עם", ובאלול אנחנו צריכים לחזור לאותו היום שבו עם ישראל הראו למשה רבנו כמה הם דבקים וחפצים בהקב"ה ובקיום כל תורתו ולקיום מצוותיו, באלול אנחנו צריכים לשאוף להגיע לאותה המדרגה הנעלה, להיות חפצים בהקב"ה.
זו ההכנה של אלול.
ונשוב לעניין של הביכורים.
לשם מה משתחוים בהבאת הביכורים
חלק מוידוי ביכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך'.
מצינו מחלוקת במפרשים בטעם ההשתחויה: האם ההשתחויה בביהמ"ק היא חלק מסדר הבאת הביכורים, או - שאין קשר בהכרח בין ההשתחויה שבפסוק לבין מצוות הביכורים, אלא שהתורה חידשה כאן דין כללי לפיו כל באי המקדש צריכים להשתחוות לפני השם?
במילים אחרות: האם השתחויה המוזכרת בפסוק תכליתה להפגין "הכרת הטוב". או - שמא ההשתחויה היא מפני יראת המקדש וכבודו (ולפי זה מצווה להשתחוות בכל פעם שנכנסים למקדש ולא רק בסדר הבאת ביכורים וכנ"ל).
א. דעת הגר"א ב"אדרת אליהו", דממשנה מפורשת[11] למדנו כי סדר ההשתחויה מתקיים לאחר הנחת הטנא לצד המזבח ולפני היציאה. מבאר הגר"א כי ההשתחויה המוזכרת בפסוק אינה חלק מסדר הבאת הביכורים, אלא הוי חובת גברא. מי שהיה בא בשערי המקדש, היה חייב להשתחוות ביציאתו.
ב. מלשון התוס'[12] במס' סוכה משמע כי מצוות ההשתחויה היא חלק בלתי נפרד מסדר הבאת הביכורים. לשיטת התוס' התורה לא באה לחדש בפרשת ביכורים דין כללי על חובת הגברא עם כניסתו בשערי המקדש. פסוקי הפרשה מלמדים על פרטי מצוות הביכורים דווקא, ולכן אין ללמוד מפרשה זו "בנין אב" בדבר חובת הגוף בשאר פעמים שיכנס אדם למקדש.
בשיטות הנ"ל, כאמור, מצינו ב' הגדרות חלוקות לגבי מהות ההשתחויה. לדעת הגר"א - הוי דין הקשור בראיית המקדש, ולפיכך ההשתחויה מסמלת ביטול היישות נוכח נוראותו וכבודו של הקב"ה.
לעומת זאת, תוספות סוברים כי ההשתחויה היא חלק מסדר הביכורים וכל מהות המצווה היא להכיר טובה להקב"ה, לכן לשיטתם ההשתחויה מסמלת ביטול היישות מתוך רגשות תודה עזים להשי"ת.
מקומות בהם הוזכרה השתחויה בתורה
בפרשת וישלח, כשיעקב אבינו התכונן להפגש עם עשיו, נאמר[13]: "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו". שבע פעמים יעקב אבינו השתחוה. וכשעשיו משיג את נשיו ואת ילדיו שואל אותו עשיו[14] "מי אלה לך" ואמר לו יעקב "הילדים אשר חנן אלקים את עבדך". ואחרי כן כתוב שגם האמהות השתחוו: "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ". ההשתחויות הרבות המוזכרות בפרשה זו נעשו מדרך כבוד.
מאידך, אצל אליעזר[15] כשהגיע לבית לבן ובתואל ודיבר אתם עד שהסכימו לתת את רבקה, נאמר "וישתחו ארצה לה'", וכתב שם רש"י: "מכאן שמודים על בשורה טובה". מטרת ההשתחויה היתה להודות על הבשורה הטובה.
כמו כן מצינו השתחויה אצל משה רבנו לעם ישראל במצרים[16], וידבר אהרן את כל הדברים האלה אשר דיבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים – ויקדו וישתחוו". הנה רואים שוב שעל שומעם בשורה טובה קדו והשתחוו, והיתה על ההודאה.
מצינו במקורות ב' סוגי השתחויות שתכליתן לבטא כוחות שונים הפועלים בנפש, וכן לתאר חלקים שונים של הרגש האנושי.
ההשתחויות בתפילת שמונה עשרה
גם בתפילת שמונה עשרה תקנו חז"ל ארבע השתחויות. הראשונה בתחילת ברכת אבות, והשניה בסיומה - במגן אברהם, השלישית בהודאה ב"מודים אנחנו לך", והרביעית בסיום ברכת הודאה ב"הטוב שמך ולך נאה להודות". הנה הסיבה להשתחויה בהתחלת התפילה היא משום כבוד שאדם מראה מייד בעומדו לפני המלך שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים. מה שמשתחוים על ההודיה ב"מודים" הוא בדרך הכרת הטוב שמודים על כל החסד שעשה עמנו הקב"ה שנתן לנו את האפשרות לפנות אליו לשטוח בפניו את שבחיו ואת כל בקשותינו. באמתשמעתי בשם אחד האחרונים שניתן לחלק את סדר ההשתחויות שתקנו חז"ל בתפילה לפי ב' השיטות הנ"ל במח' הגר"א והתוס'.
התוס' והגר"א - אלו ואלו דברי אלוקים חיים!
כשבאים להודות להקב"ה בשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", חייב האדם להכיר בשני היסודות הללו. ב' השיטות אמנם חולקות, אך הן משלימות זו את זו ושתיהן נצרכות בבניית האדם השלם. הדרך להכרת הטוב אמיתי, תחילתה ביראת שמים. רק לאחר שאדם מכיר במעלת הנותן, או אז, ההודאה נעשית אמיתית. משום כך קבעה הגמרא[17]: "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו", משום שאם הוא לא מכיר את הנותן, הכרת הטוב לא תהיה מלאה.
נראה לומר כי ב' מידות אלו מהוות ב' יסודות עיקריים בדרך העלייה וההכנה לקראת הימים הנוראים. בתקופה זו צריך להשקיעה זמן והתבוננות בכל הטובות שהקב"ה גומל עמנו, ובמקביל לחשוב על רוממותו ועל נוראותו של הקב"ה. נ"ל כי המלכת הקב"ה בראש השנה תחילתה בפיתוח שני כוחות אלו בנפשנו פנימה. עלינו ללמוד "להשתחוות" נוכח גדולתו האדירה של השי"ת מחד גיסא, ומאידך, עלינו ללמוד "להשתחוות" מתוך רגש של תודה. מי שיצליח לעורר בקרבו את ב' יסודות הללו הרי שבנה נדבך חשוב אשר ישרת אותו בתחומים נוספים בעבודת השם.
לקראת סיום, רציתי לחזק את האברכים היקרים ביסוד שראוי לעורר אותו בפרט בחודש אלול.
אנחנו אומרים בימים אלו מזמור "ה' אורי וישעי". דוד המלך אומר: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". וצריכים להבין, מה זה אחת שאלתי בלשון עבר, אותה אבקש בלשון עתיד? וכן מה פשר תשובתו של דוד המלך ע"ה "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
יש שאלה ויש בקשה. מה העבר ומה העתיד ומה הבקשות? המלבי"ם מפרש כי דוד המלך היה בנערותו רועה צאן, והקב"ה בחר בו והמליכו אותו למלך על ישראל. ושאלתו היתה, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ולכאורה יש כאן שני מושגים שונים, שמצד אחד "שבתי" הוא אחד שיושב כל היום בבית המדרש וכל היום הוא מתעסק בתורה, ואילו המושג של "לבקר בהיכלו" אינו עניין של קבע כמו "שבתי" אלא ביקור בעלמא כמו אדם שבא לבקר אצל חברו שאינו "יושב" אצלו אלא מבקרו לשעה קלה והולך לו לאחר מכן. מבאר המלבי"ם שבדיוק בזה טמונה גדלות הבקשה: שיזכה לשבת כל ימי חייו באהלה של תורה, ושבכל יום ויום יהיה כמו "מבקר בהיכלו", שבכל יום תהיה בהתלהבות ובהתלהטות. כמו היום הראשון שבו מגיעים בתחילת ה"זמן" או בפעם הראשונה שבו הוא פותח את הסוגיא.
עוד הסבר בפסוק, שלדוד המלך היתה אותה משאלת לב כל ימי חייו בהיותו רועה נער צעיר וגם בהיותו מלך, תמיד בקשתו היתה "שבתי בבית ה' כל ימי חיי".
כל בן תורה צריך לקבל רוממות ושמחה גדולה על חלקו בבית המדרש. אם נשכיל בימים אלו להתבונן ולהכיר בתורה שהקב"ה נתן לנו ולשמוח שזכינו להיות ממקבלי התורה וחלק מעם ה' ולדרוש כמה אנחנו רוצים להתדבק בהקב"ה כמו לשון רש"י: "ושיהיה היום הזה" אז בודאי שגם נזכה שבכל יום ויום יהיה בבחינת "לבקר בהיכלו".
[1] דברים כ"ו, א'
[2] וכדאיתא ברמב"ם בהלכות ביכורים [פרק ג' הל' י', יא']: מצות עשה להתודות במקדש על הבכורים בשעה שמביאם. מתחיל וקורא הגדתי היום ליי אלהיך כי באתי אל הארץ וגו' ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה עד אשר נתת לי יי'. ואין קורין אותה אלא בלשון הקדש שנאמר וענית ואמרת בלשון הזאת. עכ"ל.
וראוי לחקור מדוע מוגדרת קריאה זו כמצוות "וידוי", הרי לא מוזכרים בנוסח קריאה זו עוונות או חטאים, ואין בה מילות של חרטה וכן אין בה כל ביטוי לתשובה. שמעתי ששאלה זו מובאת אצל גדולי המוסר מהדור הקודם, וצ"ע.
[3] החיוב לברך ברכה"מ לאחר שְׂבִיעה הוא מין התורה, כדאיתא במס' ברכות [כא.] אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר [דברים ח-י] ואכלת ושבעת וברכת. ע"כ. וראה עוד [שם, מח:] אמר רב נחמן, משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים, דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. ע"כ.
[4] וכידוע, נוסח ההגדה של פסח הותקן ע"י חז"ל. וז"ל הרמב"ם הלכות חמץ ומצה [פרק שביעי הל' א' ב']: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו'. מצוה להודיע, לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש וכו' הכל לפי דעתו של בן. עכ"ל. ואולי אפשר לתרץ שאין מקום להגדיר נוסח למצוות "והגדת לבנך" שהרי אופן האמירה וצורת הסיפור אכן משתנה בהתאם לאפיו של ילד ותכונותיו.
[5]משנה חגיגה פרק א, משנה ח: "הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מעט והלכות מרבות". ע"כ. ופירשהברטנורא: ד"ה הלכות שבת והלכות חגיגה והלכות מעילה: יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז, במקרא מועט, כהר התלוי בשערות הראש. עכ"ל.
[6] שם, ד"ה "והיה".
[7] על פסוק ג' שם
[8] פרשת בא, שמות י"ג, ט"ז
[9] בסוף הפרשה פרק כ"ט פסוק ג'
[10] והנה, עניין זה כבר קדם בפרק כ"ז פ"ט: 'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך'. אכו, באותו היום נתן את התורה לשבט בני לוי, והגיעו עם ישראל לפני משה וטענו את הטענות הנ"ל שמביא ברש"י, ולכן נאמר "היום הזה נהיית לעם".
[11] ביכורים פ"ג מ"ו
[12] בסוכה מ"ז ע"ב ד"ה "הביכורים" ראה שם במדברי התוספות דבהבאת הביכורים היתה השתחויה בשעת הנפה ומשמע שהשתחויה זו היא חלק מסדר הבאת הביכורים בהכרח ולא דין כללי בהלכות ראיית המקדש.
[13] בראשית פרק לג פסוק ג'
[14] שם, פסוק ה'
[15] שם פרק כד פסוק נב
[16] שמות פרק ד' פסוק ל'-ל"א
[17] ביצה ט"ז ע"א על מה שהקב"ה הודיע לעם ישראל שהוא נתן להם את השבת עיי"ש.