דברי לשון הרע שהתפרסמו ברבים

נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא: רש"י מבאר "שהבעלים אמרוה בפני ג', המגלה אותה אינו לשון הרע, שזה גילה תחילה דעתו שאם תגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה..." מדברי רש"י עולה כי הגמרא עוסקת במקרה ייחודי שבו אדם בחר מיוזמתו האישית לספר על עצמו דברי גנות לשלושה אנשים. במקרה זה קיים היתר לספר את דברי הגנות לאנשים נוספים, משום שיוזמתו האישית של בעל העניין לחשוף את עצמו, מעידה כי לבעל העניין אין כל בושה או רתיעה מפרסום הדברים, וכמו כן בעל העניין היה מודע כי חשיפת דבר הגנות בפני שלושה, עשויה להוביל לפרסום הדברים בפני קהל רחב, משום שדרך בני האדם לשוחח עם חבריהם אודות נושאים שהם שמעו. (בפוסקים מבואר כי אם הדובר חשף את קלונו בפני חבריו הקרובים שהם אנשי סודו, ובאופן שברור כי הגילוי נעשה תחת הבנה של שמירת סודיות או מתוך התייעצות חברית וכדו', אזי אין כל היתר לחשוף את הדברים בפני אחרים, ויש באמירה לאחרים איסור לשון הרע מדאורייתא.)

תוס' מבארים "פירוש כהאי גוונא דנורא בי פלניא דאיכא למישמע דלא אמרה משום לישנא בישא, אבל אם הוא אמר דבר קינטור על חבירו אפילו היה אומרה בפניו אית ביה משום לישנא בישא" מדברי התוס' משמע כי הגמרא עוסקת במקרה בו הדברים שנאמרו על הזולת יכולים להתפרש גם כדברי שבח וגם כדברי גנות, כגון אדם המספר שבבית חברו דולקת האש בתמידות, דברים אלו יכולים להתפרש כדבר גנות, המעיד על אנשים גרגרנים אשר מבשלים תדיר ולאורך כל שעות היום, אך ייתכן לפרש את הדברים גם באופן שאינו גנותי ואין בו משמעות של לשון הרע, כגון שהאש דולקת בבית, משום שבבית זה מכניסים אורחים בקביעות וכדו'.

הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז הלכה ה ) פוסק את דברי הגמרא להלכה "ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר" מדברי הרמב"ם עולה כי ההיתר לומר דברי גנות שכבר התפרסמו, מצטמצם אך ורק למקרה בו האומר את דברי הגנות אינו מתכוון להפיץ את דברי הגנות ולגלותם לאנשים נוספים שטרם נודע להם המידע הגנותי. וביאר הכסף משנה את דברי הרמב"ם " ...והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר." משמע שהיתר של אפי תלתא מאפשר אמירת דברי גנות רק בסיטואציה בה המספר הציג את דברי הגנות בדרך אקראית ובתוך כדי שיחה, אך אין כל היתר לומר דברי גנות שהתפרסמו ברבים, מתוך כוונה להפיץ את גנות הזולת ולעסוק בקלונו.

כך גם ביאר ביד הקטנה על הרמב"ם " ונראה כוונת הרמב"ם במה שכתב "והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר" שכל ההיתר הוא היינו שאם יבוא במקרה לדבר בעניין בתוך סיפור הדברים אזי אין בו סיפור לשון הרע אבל לספר בכיון להודיע ולגלות הדבר הרי זה אסור שהרי זה דרך לשון הרע ממש..." (דברי היד הקטנה הובאו בחפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל ב סע"ק ז)

עוד יש לציין כי מדברי הראשונים (רמב"ם הלכ' דעות פ"ז הלכ' ב, רבינו יונה שער ג רטו – רטז, וכן הובאו הדברים להלכה בח"ח הלכ' לשה"ר כלל ג סע"ק ז וכן הדברים הובאו בשבועות הקודמים) משמע שאיסור לשון הרע מתייחס גם לעצם העיסוק בגנות הזולת, וזאת אף באופן שאין באמירת הדברים כל פרסום חדש או העברת מידע גנותי שלא היה ידוע לשומע, משום שבאיסור לשון הרע התורה אסרה את עצם העיסוק בגנותו של הזולת, ולא רק את הפצת דברי הגנות. לאור זאת נראה, כי כאשר מטרת השיחה או סיפור הדברים הם עיסוק בגנות הזולת, אזי גם מידע גנותי שכבר התפרסם ברבים, הרי הוא אסור בסיפור לאחרים או בדיון משותף עם אחרים.

החפץ חיים הלכ' לשון הרע (כלל ב סע"ק א) מבאר כי פסק הרמב"ם לאסור אמירת דברי גנות שהתפרסמו, באם מטרת הדובר היא להפיץ הלאה את דברי הגנות, מקורו בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (לא ע"א) המספרת כי רבי אמרי הוציא מבית המדרש תלמיד, אשר כעבור עשרים ושתים שנים גילה לאחרים עניין מסוים שנאמר בין כתלי בית המדרש, משום שהיה בדברים הללו מידע שלא היה צריך להתפרסם. מדברי הגמרא משמע כי למרות שמידע מסוים נאמר בפני ציבור וקיבל פרסום, אין בעובדה זו כדי לתת היתר גורף לגילוי המידע לאנשים אחרים, משום שהיתר אפי תלתא עוסק רק בסיטואציה שבה דברי הגנות נאמרים כבדרך אגב וללא מטרת הפצתם או גילויים, כמובא לעיל.

להלכה כתב החפץ חיים (הלכ' לשה"ר כלל ב סעי' ג) ביחס להיתר אפי תלתא "... ודוקא לספר בדרך אקראי, אבל לא שיתכון להעביר הקול ולגלותו יותר. ויש אומרים עוד, דאפילו בדרך אקראי אינו מותר רק אם נתגלגל זה העניין דרך אגב בתוך דיבורו, אבל לא שיתכון לספר זה העניין לבד..."

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

לרפואת מרדכי רפאל בן חנה

לתגובות stern1416@gmail.com