פעם אחר פעם שבה ועולה לסדר היום הציבורי סוגיית קבלתם ודחייתם של תלמידים ותלמידות למוסדות החינוך החרדיים, מן הצד האחד עומדים ההורים המבקשים להכניס את בנם או בתם למוסד פלוני או אלמוני, ומן הצד השני מנהלי המוסדות המשיבים את פניהם ריקם מטיעונים שונים.
הללו טוענים לאפליה לא מוצדקת בשל סיבות לא ענייניות, הללו משיבים בנימוקים חינוכיים ערכיים רוחניים פדגוגיים וכיו"ב, דעת הציבור נוטה לעתים לצד זה ולעתים לצד אחר לפי הנסיבות.
בחינה של הקולות השונים בתקשורת מעלה את התחושה שישנה הסכמה בין כל הצדדים שמטעמים חינוכיים יש לדחות מועמדים ומועמדות שמשפחתם איננה עומדת ברף הנדרש מבחינה רוחנית, והנידון הוא בעיקר מי וכיצד יכריע מהו הרף הנדרש האם משפחה פלונית או אלמונית אכן עומדת בו. אולם נדמה לי שחשוב לזכור שהנחה בסיסית זו איננה כה פשוטה ושניתן למצוא בה דעות שונות.
בעניין זה עלינו להבחין בין שתי גישות, בנוגע למוקד החינוכי של כל ילד.
על פי הגישה האחת, המקום העיקרי שבו מקבל הילד או הילדה הנער או הנערה את חינוכו הוא הבית, ותפקידו של המוסד החינוכי הוא לחזק ולשמר את החינוך הביתי. על פי גישה זו, מי שגדל בבית ברמה ירודה מבחינה רוחנית התנהגותית וערכית, נגזר עליו להמשיך בדרך זו והמוסד החינוכי לא יוכל לשנות באופן משמעותי את מצבו. לאור זאת, ברור שעל המוסד לדאוג שיבואו בשעריו רק תלמידים מחונכים היטב, בכדי למנוע השפעה שלילית מתלמידים לא מחונכים.
לעומת זאת בגישה השנייה, המוסד החינוכי הוא זה שאמור להדריך את תלמידיו בדרך המלך מבחינה רוחנית התנהגותית ערכית ולימודית, ללא תלות ברקע המשפחתי החברתי והסביבתי שממנו באו התלמידים. המחנכים והמחנכות על פי תפיסה זו הם עצמם מעין אב ואם לתלמידים כמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך - אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם כך הרב קרוי אב" (רש"י דברים ו,ז). על כן, המוסד נדרש רק לוודא שבאים בשעריו תלמידים המבקשים ללמוד ולהתחנך בו וללכת בדרך שבה ילמדום המחנכים והמחנכות, ללא בחינה של הרקע ממנו באים התלמידים.
מצינו בחז"ל שבשתי גישות אלו נחלקו בית הלל ובית שמאי, וכך שנינו באבות דרבי נתן (ב,ט):
"והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים".
למרות שמקובלנו שהלכה כבית הלל, נראה שמחלוקת זו המשיכה גם בדורות מאוחרים יותר, וגם בגמרא בברכות (כח,א) מצאנו מחלוקת דומה בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה האם להכניס לבית המדרש את כולם או רק את מי שתוכו כברו. נדמה שניתן למצוא לאורך הדורות דוגמאות לכאן ולכאן, ושאכן ישנם נימוקים כבדי משקל לכל צד, וגם בתשובות והנהגות של גדולי דורנו ניתן למצוא תשובות לכאן ולכאן.
המציאות העכשווית היא שרוב ככל המוסדות החרדים נוהגים בשיטת בית שמאי, נדמה אפוא שהפתרון האמתי לבעיה כאובה זו יהיה ככל שיתרבו גם המוסדות ההולכים בדרכם של בית הלל.