כמה משמעות כבר יכולה להיות טמונה בנסיעה של אדם זקן כבן מאה ושלוש מבני ברק לירושלים, כאשר היעד איננו איזו חתימה על איזשהו הסכם דרמטי, או העברת סכום כסף גדול מיד ליד. היעד הוא בסך הכל השתתפות סמלית בחתונה של אדמו"ר חשוב. מילים רבות משמעות לא נאמרו בה. פשוט השתתפות בחתונה. כמה משמעותי זה יכול להיות?
זה נראה אמנם עניין פשוט ושולי, אך כל מי שמכיר קצת את הרקע ועיניו בראשו, מבין את הכוח הרב הטמון באותה נסיעה. הרקע הוא שני מגזרים גדולים במדינת ישראל, שתי מפלגות בכנסת ישראל, אשר לעתים בשלום זה עם זה, ולעתים חלוקות בדעותיהן.
וזה משנה מאד אם הם בתקופת שלום או בתקופת פירוד. הרי ראש עיר מסויים בירושלים הבירה כבר נבחר פעמיים בזכות פירוד זה, ומועמד אחר אשר התמודד מולו כשל. ואם היה שיתוף פעולה בין שני המגזרים באותו זמן, יכול להיות ואף מסתבר כי התוצאה הייתה שונה לחלוטין. כהונתם של ראשי ערים נוספות ולא מעטות בארץ תלויה באיחוד כוחות זה או בפילוגו.
ממשלות שימשיכו לכהן או שיקרסו עקב משבר קואליציוני תלויות לעתים בעניין זה, אם ישתפו שתי המפלגות פעולה או שיחתרו לכיוונים שונים, וכבר היו דברים מעולם. ונסיעה לכאורה תמימה של יהודי זקן מאד, בכדי להשתתף בחתונת נכדו של אדמו"ר חשוב בירושלים, חורצת גורלות, שוברת חומות, ורוקמת קשרים. קובעת סדר יום חדש.
ריקוד השלום ()
וכל זה מבלי שנאמרו במפגש מילים מפוצצות אשר יכולות להיות מצוטטות בכותרות הראשיות של העיתונים ואתרי האינטרנט.
כי מספיקה תמונה אחת בודדה, המצרפת שני פרצופים טהורים ורוויי הוד, בכדי להעביר את המסר החד כתער של איחוד כוחות. ומכאן כמו באפקט משק כנפי הפרפר בקצה אחד של העולם אשר יוצר סופה בקצה אחר של העולם, משתלשלות להן התוצאות לסדר יום חדש.
וישנם עדיין צעירים עזי פנים אשר יש להם את האומץ לחשוב כי העולם שייך לצעירים.
נותר כעת רק להיזכר בצקצוקי הלשון המלגלגים בציניות, או לפעמים תמהים בתמימות, כאשר אחד מגדולי ישראל, יהודי בא בימים, שוכב על ערש דווי וחייו תלויים לו מנגד, וכל הציבור החרדי נעמד על רגליו האחוריות ונשימתו נעתקת, חרדה אופפת את רחובות הערים, ובהיכלי הישיבות עוצרים לרגע את רצף סערת לימודם ומתכנסים בתפילה ובזעקה לרחמי שמים.
וציבור חילוני ענק מביט אז בעיניים מתעגלות ושואל שאלת תם: וכי חשבתם שהוא יחיה לעולם? כנגד מה אתם נלחמים, וכי יש כאן דרמה יוצאת דופן, הרי הוא כבר חי את חייו וכעת הגיע יומו?
אז זהו שלא.
כי לחיים אין תאריך תפוגה ידוע מראש כמו היו הם שקית חלב. לא קיים גיל אשר יותר ראוי הוא ונכון עבור המוות. כל זמן שאדם עדיין רלוונטי, רב השפעה, וכוחו במותניו, אזי מותו הוא טרגדיה קשה, חסר אשר אין דרך למלאותו.
לדוגמה: אדם אשר נסיעה קצרה לירושלים ותמונה משותפת שלו עם מנהיג אחר, בכוחם ליצור השפעה כל כך רחבה, עם השלכות ארוכות טווח, זהו אדם בשיא השפעתו ובמיטב כוחו. זהו אדם שעיני רבים נשואות לעבר הצעד הקטן ביותר שהוא יעשה, מוכנים ללכת אחריו ככל אשר יורה, ועצותיו ודעותיו הם נר לרגלם. זהו אדם אשר זקוקים הם לו עוד שנים רבות. "כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך".
מן העבר השני ניתן לראות כעת כיצד מדינה שלימה עוצרת את נשימתה כאשר נשיא לשעבר, אדם בין תשעים ושלוש, נמצא במצב בריאותי קשה. מהדורות חדשות מפנות דקות רבות מרגעי שיא הרייטינג, בכדי לשמוע מילים דומות אשר חוזרות על עצמן מפי שלושה רופאים שונים בשביל להתעדכן בשלומו. ומצב בריאותו הפך להיות שיחת היום של המדינה כולה.
וזהו הרי אדם אשר כבר זה זמן איננו נושא תפקיד רשמי בהנהגת המדינה, השפעתו הישירה על המתרחש במדינה היא אפסית, אך הוא מכובד בעיניהם, דעתו חשובה ומעניינת אנשים רבים, ולכן אף אחד שם לא חושב כי אין בכך דרמה כאשר אדם זקן כמותו שוכב על ערש דווי. מבחינתם זהו אדם בדמי ימיו.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין כאן אפילו ויכוח אמיתי על חשיבותם של אנשים קשישים ושבעי ימים בציבור. גם הם מבינים כמה אדם בכזה גיל יכול להיות רלוונטי, זו בסך הכל שאלה של השקפה או אולי עניין של בורות, הם פשוט לא מבינים כמה משמעותי עבורנו כל צעד מצעדיו של אדם גדול, לפיכך הם גם לא יוכלו להבין את תחושת היתמות אשר מתעטף בה הציבור החרדי כולו בשעה שהולך לעולמו אדם גדול, יהיה גילו אשר יהיה.
ויש עוד מי שחושב שהעולם שייך לצעירים?