בתחילת פרשת 'כי תצא' מצאנו שלושה נושאים שבאים בסמיכות: תחילה - אשת יפת תואר; אח"כ - "כי תהיין לאיש שתי נשים"; ולבסוף - בן סורר ומורה. ידועים דברי רש"י שעניין אחד תלוי בשני וז"ל (דברים כא, י"א): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה - ישאנה באיסור. אבל אם נשאה - סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו: 'כי תהיינן לאיש' וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו", עכ"ל.
הרי מבואר מפירוש רש"י שפרשת "בן סורר ומורה" מגדירה לנו מה קורה בסופו של תהליך, וכיצד סטייה קלה בראשיתה של הדרך, בקינון התא המשפחתי - לבסוף מולידה כשלון חינוכי וערכי. מתוך פירוש רש"י למדנו כי לא דברה התורה בפסוקים אלו, אלא כנגד היצר הרע, על כן, בבואנו להעמיק בפרשה, ראוי שנדלה מתוכה כלים מעשיים, שיסייעו לנו במאבקנו. היצר הרע, מבקש להשתלט על האדם תוך כדי פסיעה חרישית במשעולי הנפש, לכן חשוב שנלמד את צעדיו ומה גורם לו להיות 'חוזר וניעור'.
מצאנו בפרשת "בן סורר ומורה", בפסוקיה ובמפרשיה, כמה יסודות חשובים בנוגע לכוחות הנפש הפועלים באדם.
נאמר בפרשה [כא', יח']: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ. ע"כ.
עם קריאת ארבעה פסוקים אלו יש להתעורר בשתי שאלות הנוגעות לעומק הפשט:
א. מדוע אביו ואמו הם אלו שצריכים "לתפוש" ו"להוציא" את הבן סורר ומורה אל זקני העיר? מדוע משימת ה"מעצר" אינה מוטלת על שליחי בית הדין אלא על ההורים?
ב. מדוע כל אנשי העיר צריכים לרגום ולירא "וכל ישראל ישמעו ויראו"? יש כאן עונש מיוחד שבו כלל הציבור נוטל חלק, מדוע?
בכדי לענות על ב' שאלות אלו ראוי להקדים ולבאר במה חטא אותו בן סורר ומורה, ומדוע מתחייב בעונש חמור כל כך?
חטאו של בן סורר
הרמב"ן (דברים כ"א, י"ח) מבאר על איזה איסור מתרים בו, וז"ל: "והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו (ויקרא י"ט, ב'): 'קדושים תהיו[1]' ונאמר עוד (לעיל י"ג, ה'): 'ואותו תעבודו ובו תדבקון', כאשר פירשתי (לעיל ו', י"ג) שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין ע"א ע"א), וזה טעם: 'וכל ישראל ישמעו ויראו', כי לא הומת בגודל חטאו, אלא לייסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. עכ"ל.
מדברי הרמב"ן למדנו כמה וכמה יסודות בפרשה זו:
א. שתי עבירות ביד בן סורר ומורה: א'. ממרה בהוריו ומקללם. ב'. עובר על ציווי 'קדושים תהיו'.
ב. כל אנשי העיר שותפים ברגימתו, על מנת לגדור את הפירצה, וכדי שתהיה במיתת החוטא תקנה לאחרים.
ג. אע"פ שגופם של מעשים אינם חמורים כל כך לחייב בעבורם מיתה, מ"מ, התורה מעידה כי ב' איסורים אלו מורים על מגמתו של הבן, שטבעו מרחיקו מערכי הקדושה ובאחריתו זולל וסובא, ועל כן ימות זכאי ואל ימות חייב[2].
נשאר אמנם להסביר מדוע אביו ואמו הם אלו שצריכים "לתפוש" ו"להוציא" את הבן סורר ומורה אל זקני העיר?
ונראה לפרש לפי מה שפרש"י בתחילת הפרשה, ששורש הבן הסורר נטוע בהורתו ובלידתו. התורה הסמיכה פרשיות אלו כאמור, ללמד שחסרון בשלבי היסוד בבניין הבית, יתן את פריו כעבור זמן. על כן התנהגותו החמורה של הבן הסורר מקורה בתא המשפחתי שממנו צמח. לפי שהחיסרון טמון אצל ההורים, הם אלו שנדרשים לטרוח אחרי בנם להענישו לעיני כל בני העיר, וגם בזה יש עניין חינוכי לשאר העם להיות גדורים וצנועים גם במקום שיש היתר על פי התורה. עצם נישואין כדת אינה ערובה להצלחת התא המשפחתי, ואע"פ שהתורה מתירה להתחתן עם אשת יפת תואר, מ"מ אם הדבר נובע מתוך תבערת היצר הרי שאחריתו עדי אובד.
וזהו שאומר התרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כ"א, כ'): "ויימרון לחכימי קרתא, עברינן על גזירת מימרא דה', בגין כן אתיליד לנא ברנא דין דהוא סורה בן ומרוד, ליתוי ציית למימרנא, גרגרן בבשרא, ושתאי בחמרא", כלומר, שאביו ואמו צריכים לעמוד קבל עם ועדה ולהודות שהם עצמם עברו על מצוות ה' ולא שמרו מצוותיו, ובשל כך נגרם שבנם נעשה בן סורר ומורה.
וכעניין זה מצינו גם בפירוש ה"אביעזר" על ה"אבן עזרא" בעניין נוקב שם, "ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן" (ויקרא כ"ד, י'). והוקשה למפרשים מדוע היה צריך להזכיר את שם אמו? על זה אומר האבן עזרא: "אמת, כי רוב תולדות בנים אחר מעשי אמם, כי האם כגוף והאב כצורה על כן נהפך בן היפת תואר לבן סורר ומורה".
שורש רע יניב פרי באושים
בפרשה זו לימדה אותנו התורה לבחון את המציאות בצורה מעמיקה. לא להסתפק רק בבחינה שטחית, שהרי דרכי היצר להיות נסתרים בתחילה, ואף להסתוות כך שקשה לזהות אותו. על כן באה התורה ומסמיכה ג' פרשיות אלו ללמד על דרכו של היצר, שאם ניתן לו מקום להכות שורש, הרי שאת פירותיו הרעים נקבל כעבור זמן, ואע"פ שבשלב ראשון לכאורה הכל כשר ותקין למראית עין, מ"מ התורה מגלה לנו שהמציאות מורכבת, וגם אין קיצורי דרך. כניעה ליצר בשלב מוקדם תחייב התמודדות קשה יותר לאחר שיצמח ויגדל ואז פעולת ה"עקירה" תהיה קשה וכואבת יותר (וראה מה שכתבנו בעניין זה במאמר אחר על פרשת כי תצא).
יסוד זה מצינו ברמב"ן במקום נוסף: בפרשת "נצבים" משה רבנו רואה לנכון להשביע את עם ישראל שלא לעבור באיסור עבודה זרה, וזאת אע"פ שראו את ניסי מצרים את ניסי המדבר, ואע"פ שראו בעיניהם את העונשים הכבדים של חוטאי העגל ושל המשתחווים לבעל פעור. למרות כל המאורעות החמורות שחלפו על העם במסעותיהם במדבר, משה רבינו בוחר להוסיף עוד אזהרה ולהשביע את ישראל פעם נוספת: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה" (דברים כ"ט, י"ז).
כותב הרמב"ן: "פן יש בכם וגו', לפיכך אני צריך להשביעכם, לשון רש"י, ויפה פירש. והטעם, לומר אני צריך להביאכם באלה ובשבועה עתה בברית הזאת מיראתי, אולי נפתה לב קצתכם לשקוצי מצרים כאשר עשיתם בעגל, או לשקוצי עמון ומואב אשר ראיתם בדרך כאשר היה לכם בבעל פעור". ובהמשך מבאר: "ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פנה היום, על הנפתה כבר לע"ז והוא בלבו מאמין בה היום הזה - או, פן יש בכם שרש רע, שיפרח וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות, וזה על אשר איננו פה עמנו היום, כי האב שרש, והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש, לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים, שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת", עכ"ל.
משה רבינו, רבם של ישראל מכיר את דרכי היצר הרע, וכרועה נאמן חייב הוא להשתדל להוציא מקרב צאן מרעיתו, כל יסוד פגם וכל כיעור.
משה יודע שאין לבחון את המציאות לפי חיצוניותם של דברים, לכן, אע"פ שהתנהלות עם ישראל כלפי חוץ נראית תקינה, מ"מ יש כוחות נפש הפועלים אף מתחת לסף ההכרה, ואם לא יעקרו, קיים חשש שאותו שורש רע לאחר שיתחזק ויתעצם מתחת לפני השטח, הרי שיפרוץ ויחלל את כרם ישראל.
מדוע ישמעאל לא נענש על שם סופו?
המפרשים שואלים על פרשת בן סורר ומורה שנידון על שם סופו כמאמר חז"ל: "ימות זכאי ואל ימות חייב".
הנה ידוע המעשה עם ישמעאל שאמו הגר היתה אשתו הראשונה של אברהם אבינו, ושרה אימנו בקשה מאברהם לגרשה 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ' (בראשית כ"א, י"ד) והיא טעתה בדרך עד שכלו לה הלחם והמים ולקחה את הבן שלה על גבה, כמו שכתוב (שם, ט"ו-ט"ז): "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֶמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ", ישבה ממול והיא בוכה. ובהמשך (שם, י"ז): 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר, אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם'.
הרמב"ן (שם) מסביר בדרך פשט, ש"באשר הוא שם" פירושו שלא היה צריך ישמעאל לקום ולחפש את הבאר אלא הקב"ה זימן לו את הבאר ממש באותו מקום בו היה נמצא, וזהו: "באשר הוא שם". וז"ל: "והנכון בעיני בדרך הפשט, שיאמר כי שמע אלקים אל קול הנער במקום אשר הוא שם, הודיע אותה שלא תצטרך ללכת משם אל מעיין ובור, כי במקום ההוא ירוה צמאו מיד. עכ"ל.
אבל רש"י מפרש אחרת, וז"ל: "באשר הוא שם - (ר"ה ט"ז): לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבש"ע! מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק! אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו! וזה: "באשר הוא שם". והיכן המית את ישראל בצמא? כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כ"א): 'משא בערב' וגו' לקראת צמא התיו מים' וגו' - כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים, היו ישראל אומרים לַשַּׁבָּאֵים: בבקשה מכם הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר (שם, כ"ה): אורחות דודנים, אל תקרי דודנים אלא דודים. ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת" עכ"ל[3].
ולאור היסודות שביארנו לעיל בפרשת בן סורר ומורה, השאלה מתבקשת היא: מדוע ישמעאל נידון "באשר הוא שם", ולא "על שם סופו" למיתה?
הרי אם גלוי וידוע שעתיד להרשיע, מדוע להחיותו? מדוע לא ימות זכאי כמו בן סורר ומורה שנידון על שם סופו?
עוד קשה, הרי כבר באותם ימים היה ישמעאל רשע וכמבואר במדרש[4], וחטאיו היו חמורים הרבה יותר מזלילה של בשר ומשתיית יין ומעשיו אף עלו בחומרתם יותר מזלזול בכבוד הורים. והנה רש"י לעיל בפירוש "באשר הוא שם" הרחיק לכת למצוא עוון רחוק - לאחר אלפיים שנה כשיצאו לגלות בבל, והרי באותה פרשה עצמה כמה פסוקים למעלה התורה מתארת את רשעותו של ישמעאל בכותבה "ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק", ובמדרש מנו את העבירות החמורות שעבר עליהן!
נמצא שישמעאל, גם לפי סופו וגם לפי מצבו בהווה הרי הוא רשע, אם כן, מה ראתה ההשגחה העליונה לחמול עליו ולעשות בעבורו נס שיחיה אותו?
מה יש בישמעאל שאין לבן סורר ומורה?
תירץ ב"רא"ם וז"ל: "ושמא יש לומר, דהאי צדיק דהכא באותו עוון שעתיד להמית את בניו בצמא הוא דקאמרי, שעל אותו עוון קטרגו עליו ועל אותו עוון ענו לו שעכשיו צדיק הוא מאותו עוון, והשיב להם הקב"ה: "באשר הוא שם" וכו'. שאין זה דומה לבן סורר ומורה שנהרג על שם סופו, שבן סורר ומורה אף על פי שאינו מחוייב מיתה עכשיו, מכל מקום כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, אבל ישמעאל עדיין לא התחיל לעשות שום פועל המביא אותו ענין, שעתיד להמית את בניו בצמא", עכ"ל.
ומביא ה"שפתי חכמים" עוד תרוץ[5], וז"ל: "ועוד י"ל, שאין בי"ד של מעלה דנים את על שם סופו, אבל מצווה לבית דין של מטה שידונו את הרשעים על שם סופם" (מנחת יהודה).
כוח התשובה
נראה להסביר אמנם בדרך אחרת על פי מה שנמצא בתרגום יונתן בן עוזיאל (על בראשית כ"א, י"ז): "ושמיע קדם ה' ית קליה דטליא בגין זכותיה דאברהם. וקרא מלאכא דה' להגר מן שמיא ואמר לה מה ליך הגר לא תסתיפין ארום שמיע קדם ה' ית קליה דטליא ולא דן יתיה לפום עובדוי בשיא דהוא עתיד למעבד אלהין בגין זכותיה דאברהם חס עילוי באתר דהוא תמן", כלומר שלא דן הקב"ה את ישמעאל לפי המעשים הרעים שהוא עתיד לעשות, בגלל זכותו של אברהם אביו חס עליו ודן אותו באשר הוא שם.
עוד מצאנו בתרגום יונתן בן עוזיאל שאומר במפורש שכשהגיעו למדבר הגר הוציאה עבודה זרה, והתחילה לעבוד אותה, וכשראתה שאינה נענית, השליכה מעליה. כמו כן, גם ישמעאל הוציא את העבודה זרה שלו והתחיל להתפלל אליה וכשראה שאין זה עוזר גם כן השליכה מעליו. משמע מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל הללו שהם חזרו בהם מהעבודה זרה ורק אז פנו להקב"ה על צרתם ונענו! נמצא אולי לפי דברי התרגום, שמעשה השלכת העבודה זרה מעידה על תהליך של תשובה.
כך ע"י מעשה התשובה, יחד עם זכות האבות, זכה ישמעאל לצאת זכאי בדין.
אע"פ שהיה רשע ועתיד להרשיע, אעפ"כ - באותו הרגע התחרט וחזר בתשובה והשליך מעליו עבודת אלילים והבין שאין דבר אחר זולת הקב"ה בלבד בעולם, וממילא מובן "באשר הוא שם" - כיון שהתחרט ועשה תשובה ונעשה אדם אחר, מיד בא הקב"ה ואומר אני שומע לו "באשר הוא שם", ובכוח זכותו של אברהם זכה לתשועה.
החנינה של ישמעאל - התקווה שלנו.
הנה עניין הצלתו הניסית של ישמעאל צריכה לעורר אותנו לקראת הימים הנוראים המתקרבים. מתפילתו של ישמעאל לומדים אנו שני דברים חשובים: ראשית, שיש בכוחה של תפילה לשנות מציאות ולשנות את דינו ממות לחיים, וע"י התפילה ניתן לחתור לצאת זכאים בדין. בנוסף למדנו עד כמה כוחה של תשובה עם זכות אבות, שאדם שחטא, ואפילו עתיד לחטוא, מכל מקום כאשר בא הוא לדין מתוך הכרה בבורא יתברך שהוא המנהיג הבלעדי ומתוך חרטה גמורה על מעשיו, הרי שדרכי ההנהגה מחייבים לדונו "באשר הוא שם".
החילוק המהותי בין ההכרעות בדין
מבואר שהחילוק המהותי האם נידון הוא 'על שם סופו' או 'באשר הוא שם' - תלוי ב"פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה". בן סורר ומורה נידון על שם סופו, בגלל הדרך בה הוא הולך לפי המסלול בו הוא נמצא, אחריתו מי ישורנו ולכן נידון על שם סופו למיתה. כי לפי השורש שנמצא בו כעת בודאי סופו שילסטם את הבריות וכו'. אך ישמעאל שעזב דרכו הרעה ורוע מעלליו, חזר אחר כל עבודה זרה שהיתה עמו ולא נענה ופנה אל האחד והיחיד רבונו של עולם, אחר חזרה בתשובה אמיתית וכנה עם חרטה מלאה, בדרך זו אשר הוא נמצא כעת מסוגל לגדולות, ונידון הוא באשר הוא שם, אע"פ שעתיד הוא לחטוא ולהמית את בניו של רבש"ע, וזה משום שלעתיד יבוא יצרו הרע ויסיתו שוב, אבל כעת אין בו אותו שורש פורה ראש ולענה המסית ומדיח.
עניין מלכויות – באשר הוא שם
ידוע שיום ר"ה כל ענינו המלכת הקב"ה וע"י ההמלכה נידונים אנו לחיים, ולכאורה לפי כללי המשפט והדין מה מועיל שהמליכו להקב"ה למלך עליו בכדי שיצא זכאי וכי משוא פנים יש לפניו? אלא שלפי כללי ההנהגה והמשפט שהנהיג הבורא יש בחינה של "באשר הוא שם" וכדי להיות נידון בבחינה זו צריך קודם לעקור מעצמו את ה"שורש פורה ראש" - עזיבת דרכו הרעה כדי שלא יהא נידון על שם סופו. ועוד צריך להכיר בקב"ה שהוא אחד ויחיד, הכל מאיתו ואין בלתו, כישמעאל שזרק כל ע"ז מעליו ופנה אל ה' בלבד. וענין זה הוא להמליך הקב"ה עליו, כעת אחר שהמליך את ה' עליו ניצב הוא על דרך טוב וע"פ דרכי ההנהגה נידון הוא "באשר הוא שם" אע"פ שיתכן ועתיד הוא עוד לחטוא, וזה הוא סוד המלכת הקב"ה שע"י זה יצא זכאי בדין על פי הדין.
אלא שבכדי להיות נידון באשר הוא שם צריך ג"כ לזכות אבות כמו שביאר תרגום יונתן בו עוזיאל וזה ענין הזכרונות שאנו אומרים בר"ה להזכיר זכות אבות ובזה זוכים אנו להיות נידונים "באשר הוא שם" .
[1] הרמב"ן אזיל לשיטתו, שמצוות "קדושים תהיו" מהותה להיות פרושים מן העברות, כלומר להתרחק מכל הנאה חומרית ואע"פ שמותרת היא מעיקר הדין. וז"ל בקצרה [נצבים כט' יח']: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב (רש"י ז"ל, ויקרא י"ט, שם פרש"י שמצוות קדושים תהיו, מהותה להתרחק מן העריות ומתולדותיהן משום שמרחיקים מן הקדושה), וכו' (אלא) הענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה וכו'.
[2] ויסוד זה, שבמעשיו של הבן הסורר מתגלה נטיית נפשו, מתבאר היטב בדברי ה"אבן עזרא" וז"ל: "סורר ומורה - כנגד ה' וכנגד האבות אם היו יראי ה' וכו', זולל - מפורש והוא זולל בשר, רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו, וסובא - מרבה לשתות והוא המשתכר. והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה". עכ"ל.
[3] גם במדרש רבה (פרק נ"ג פסוק י"ד) מובא: "באשר הוא שם - אמר רבי סימון, קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: רבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! אמר להם, עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו".
[4] המדרש מתאר את התנהגותו של ישמעאל וז"ל (ב"ר פרשה נ"ג פסיקתא י"א): "ותרא שרה את בן הגר המצרית - אמר רבי שמעון בן יוחאי, רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח. דרש רבי עקיבא (בראשית כ"א) ותרא שרה וגו', אין מצחק אלא גילוי עריות היך מד"א (שם, ל"ט) בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תני, רבי ישמעאל אומר, אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר (שמות ל"ב): וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים, היך מה דאת אמר (שמואל ב, ב): יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. רבי עזריה משום רבי לוי אמר, אמר ליה ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו כאילו מצחק, הדא הוא דכתיב (משלי כ"ב): כמתלהלה היורה זקים וגו' כן איש רמה את רעהו ואומר הלא מצחק אני. ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים! שמתשובת אמנו שרה לאברהם כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד כי לא יירש עם בני אפי' שאינו יצחק, ועם יצחק אע"פ שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק", עכ"ל המדרש.
[5] כי תצא כא' יח' (אות נ')