חודש אלול בשער. חודש רחמים וסליחות. חודש שהמלך בשדה, יורד עד אלינו, מחכה לנו, עם כל האהבה, שנשוב אליו כבר בתשובה.
אבל מה זה, בעצם, 'תשובה'?
תשובה, ברובד הכי פשוט ובסיסי שלה, זה ריפוי.
לחזור בתשובה זה אומר להתרפא. כמו שריפוי הוא החזרת הגוף למצבו הראשוני, המקורי, שלפני החולי והעיוות – כך תשובה היא יציאה מהחולי, חולי הנפש, שנוגס בנו בכל פה, למקום בריא יותר וחי יותר, וחזרה אל עצמי האמתי, בתשובה שלימה.
ואיך עושים תשובה כזאת? איך מתרפאים?
מסביר רבינו: "וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו).
מה הקשר בין תשובה לשתיקה? על איזה 'בזיון' מדובר? למה צריך 'לידום ולשתוק'? ואיך כל זה קשור לריפוי?
אז בשביל להבין את עומק הריפוי, צריך להבין קודם כל במה אנחנו חולים.
השורש של החולי הנפשי שלנו הוא הבריחה מכאב. אנחנו מפחדים מכאבים, נגעלים מנגעים, נבהלים מחולשות ומביטוי של רגשות, וחרדים לטעות.
אנחנו? – אנחנו מושלמים!
ומהו שמה השני של אותה מושלמות?
ניתוק והתעלמות.
חליפה מחויטת, עניבה ממותגת, הבעה עניינית ואדישה ובכלל-בכלל לא מרגישה. רגשות? איזה מין דבר מלוכלך זה, רגשות? רכרוכי כזה, טיפשי, מבוזה. בנאדם זה שכבה עבה של מייק-אפ ופלסטיק מתפקד או לומד או מתפלל...
ומה בכל אופן עם הרגשות שלנו? אחרי הכול יש לנו לב, והוא חי ומרגיש ובוכה במסתרים, מדמם מתחת לעניבות של מותגים. לאן הולך כל הכאב הזה? איך הוא מתמודד מול עצמו בקבר שכרינו לו?
אז צריך לדעת שכאב מודחק ומוכחש, כאב שמצטבר ולא מקבל טיפול, הופך לרוע – להתפרצויות זעם סודיות, כאלה שחוץ מבני הבית המבוהלים והקירות, לא משאירות עדים ולא ראיות, ומאפשרות לנו להמשיך בהדחקות; לעוקצנות שנונה, פוגענית ומתחוכמת; וכמובן, להתמכרויות. אנחנו אוכלים במקום לבכות. רואים סרטים במקום לחיות. מתפקדים במקום להיות. ומדמיינים אהבה במקום לחוות אותה מבעד למסכות...
ואפילו לא קולטים, שאנחנו הולכים הפוך.
אנחנו כמו אדם שנכנס לו קוץ לרגל, ובמקום להודות בכאב ולטפל בו, הוא מתחיל ללכת עקום. העיקר לעקוף את הכאב, ולא לחוש. די מהר כבר כלום לא כואב. אבל, הלו, בנאדם! אתה הולך עקום! אתה לא קולט?! לא. הוא לא קולט. פוסע לו בזיגזג ומשכנע את עצמו ואת כולם שככה הולכים. זו השיטה. אין דרך אחרת ואין מוצא. ומי שהולך ישר? הוא כנראה לא מאוזן...
אוי, איזו גלות זאת! גלות שהניתוק נדמה לנו כבריאות. גלות שכל מה שמעניין אותנו זה להקפיא את הלב ולהצליח בחיצוניות. גלות הדעת. גלות הנפש.
בא רבינו אל תוך סוף שנת תשע"ו שלנו ואומר לנו – חביבי, עִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק... מבינים, יקרים? בריא זה לא זה שמצטלם יפה; בריא זה דווקא זה המבוזה. זה שמסכים לשמוע את הביזיון שלו. ולהסכים לו. ולידום מולו. ולא לברוח. הוא בדרך לריפוי שלו!
אתה שומע, יהודי יקר? אתה מבין שאתה חולה? אתה רוצה להתרפא?
אז בוא, ודווקא תעמוד מול הביזיונות האלה. מול המקומות שאתה משקר לעצמך, מול האזורים של הדמיונות שאתה מוכר לעצמך, מול הבדידות, מול הייאוש, מול הכעס, מול השבר בזוגיות שלך, מול הסבל שעבר ועובר עליך. תקשיב לעצמך! תכיר במה שעובר עליך! אל תברח לשום מקום, לשום התמכרות, לשום מושלמות, לשום התנתקות.
ואז, מה תרגיש?
אתה תרגיש כאב.
וזה יכאב...
אבל הכאב הזה הוא כאב קדוש של ריפוי. כאב שלאט לאט ילבש צורה של תקווה וצבע של רצון. כאב שימלא בך מכלים של דלק שיסייעו לך להתחיל לחיות.
ההסכמה עם הכאבים שלנו, עם העלבון, הבדידות, הכעס או הייאוש, שאנו חווים בתוכנו לעיתים כה קרובות, היא הסכמה עם האנושיות שבנו, עם החולשה. וכאשר אתה מכיר בקטנות שלך ומבין שאתה חייב עזרה, אתה מפנה בתוכך מקום לקדוש ברוך הוא להיכנס ולרפא, ולאהוב; התפילות שלך מתחילות לבעור, הכוחות האמתיים מתחילים להתגלות, והשמחה נהיית פשוטה ועמוקה.
אז עם אלול והשופר ו'דודי' ששולח עד אליך עזרה ורחמים וסליחה, תהיה גבר וצא לדרך הזאת, שהיא עיקר התשובה.