אם יש תמונה למנה, סביר להניח שתזמינו אותה
המסעדות יודעות: אם לצד שורת התיאור בתפריט לקרפצ'יו בקר ברוטב בלסמי יש תמונה (ואפילו איור קטן), יש סיכוי גדול יותר שתזמינו אותה. למה? כי "talk is cheap". כלומר, תמונה אחת שווה אלף מילים, ופתיונות ויזואליים עובדים מהר יותר, לפני שיש לכם זמן לחשוב על המחיר.
לא סתם המנות הזולות יותר מפורטות בסוף הרשימה
אתם יודעים שאיפשהו בתפריט תוכלו למצוא המבורגר ב-30 שקל, אבל הוא נתחב אי שם, מתחת כל המנות הראשונות האחרות, ואתם תשקיעו כמה דקות וקודם תזילו ריר על מנות יקרות - טקטיקה שיכולה להשפיע על ההחלטה מה יהיה לבסוף בצלחת שלכם (נו, כמה קריטי יהיה להזמין סטייק שעולה 20 שקל יותר?).
מנות עיקריות ב-300 שקל הן פיתיון שמצליח לעבוד עליכם
אם מחירה של פלטת הבשרים נראה יקר להחריד, זה בגלל שהוא אכן כזה. וזו הלוגיקה: מנה בתפריט שעולה כמעט פי 3 מהמנות האחרות, גורמת לכם לראות אותן כ"זולות" יותר. סוג של רמייה מכוערת. וזה עובד בשני הכיוונים. חלק מאיתנו יזמין את המנה היקרה הזו במחשבה של 'טוב זה חייב להיות ממש מיוחד אם יש כזה פער בין המחירים'.
המנה מגיעה בשני גדלים? מלכודת
צ'יפס גדול או צ'יפס קטן? לכאורה בחירה מינורית, אבל מלחיצה. המסעדות יודעות את זה ומשתמשות באמצעי הלחץ הזה כדרך לגרום לכם לבחור את המנה הגדולה היותר ("שיהיה. רק 7 שקל יותר"), למרות שהמנה הקטנה תתאים לכם (בפעם הבאה, בקשו מהמלצר לסמן לכם בידיים מה גודלה של כל מנה. תופתעו).
כמו כן, כל המנות שנעשות "לפי המתכון של סבתא"
לא קשה להתעלם ממנה בשם "הקציצות הסודיות של סבתא", נכון? ובכן, לא בהכרח. הרעיון של מתכון משפחתי סודי שהועבר מדור לדור מקשה עליו לסרב למנה. וזו בדיוק הסיבה מדוע מסעדות יצמידו את כותרת הסבתא למנות, אפילו שזה - זכוכיות מתנפצות - ממש לא נכון. סורי, סבתא.