רבים וטובים ממני יודעים להספיד את ר' משה - כך קראנו לו - על ידענותו וחריפות מחשבתו. אני הקטן יכול רק להעיד על האישיות הקורנת והאבהית שהיתה לו.
הוא הצליח להיקשר לתלמידיו בנימי נפשו.
הוא היה האבא האוהב והמקרב תמיד.
גם כשתלמיד לא נהג כפי שהוא היה רוצה שינהג. מעולם לא נזף בתלמידיו. מעולם לא הרים את קולו.
גם כאשר ראה צורך להעיר על דבר מה, זה היה ללא מילים. הוא רק היה מרים את ידיו במכובדות הסלבודקאית הידועה שהיתה לו, ואמר: "נו, זה לא מתאים".
היה לו אהבה ויחס מיוחד לבוגרי הישיבה. כאשר פגש את אחד מתלמידיו באופן מקרי תמיד נעצר, עטה על פניו מבט מופתע, חייך חיוך גדול והתעניין בשלומו.
לאחר שעזבתי את הישיבה ויצאתי לעולם המעשה נהגתי להגיע במשך שנים לתפילות יום כיפור בישיבה, לשמוע את קולו האדיר בוקע רקיעים בתפילת כל נדרי. מיד לאחר כל נדרי, כאשר הייתי ניגש ללחוץ את ידיו לברכת שלום, הוא היה מסלק במהירות מפניו את דוק הרצינות של היום הנורא, מחייך חיוך רחב, פותח בשיחה ומתעניין בשלומי. כך, בעוד ארון הקודש פתוח וספרי התורה נעים בהיכל, הוא ראה צורך לקרב אליו את תלמידיו.