מעשה גבורתו של פנחס בן אלעזר הכהן

ומתוקף חומרת המעשה ראיתי לשאול בו מספר שאלות להבין מה מהות הפגם, מה ראה פנחס להרוג, ומה ראה זמרי לעשות מעשה שכזה וכדלקמן:

ראשית, יש לשאול כיצד הגיעו עם ישראל לדרגה כל כך נמוכה, ולבצע מעשים שפלים כל כך וזאת עוד לאחר הניצחונות הכבירים שעשה הקב"ה לעם ישראל במלחמת סיחון ועוג?

ב. אע"פ שבנות מואב השתמשו בתחבולה (כמבואר בחז"ל[1]), בכל זאת צריך ביאור כיצד יתכן שהגיעו ישראל למצב של "ויצמד ישראל לבעל פעור"? משמע שנצמדו ממש לעבודה זרה, וכמו שכותב בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ואתחברו עמא בית ישראל בבעלא פעור כמסמרא בקיסא דלא מתפרש בלא קיסמא ותקיף רוגזא דה' בישראל". עכ"ל. כלומר, שהיתה התחברותם כמו מסמר התקוע בקיר קשה, ובאופן שהוצאת המסמר בהכרח תוציא עמו גם חלק מהקיר. הרי שהיו כל כך מחוברים שלא יכלו להתנתק מהעברה, הכיצד?

ג. שאלה נוספת: מצאנו שבעקבות המעשה נתחייבו ישראל כליה ממש, וכמו שכתוב "ויחר חרון אף ה' בישראל". וכן, בתחילת פרשתנו נאמר שבזכות מעשהו של פנחס הקב"ה לא כילה את עם ישראל - משמע, שלולא פנחס עם ישראל היה נענש עד כדי כיליון ח"ו. מה עורר כל כך את מידת הדין? מצאנו בארבעים שנות המדבר שחטאו ישראל כמה וכמה פעמים, ומ"מ עונש כליה לא נאמר אלא בחטאים הקשים ביותר כחטא העגל, מדוע אם כן חטא זה שווה בחומרתו לחטאים החמורים של המדבר?

ד. נאמר בסוף פרשת בלק (כה', ו') "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". ואנו יודעים שאותו "איש ישראל" היה זמרי בן סלוא, והכתוב מעיד עליו שהיה "איש ישראל" ושהיה נשיא בית אב לשמעוני, מחשובי העם וממנהיגיו - היאך הגיע למעשה הזה?! ולא עוד, אלא שבא בחוצפה עצומה ובלעג לעיני משה, כמובא ברש"י: "לעיני משה - אמרו לו משה זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך". מה ראה זמרי להכניס עצמו לעובי העניין? האם באמת כוחה של תאווה רגעית יכולה לכלות עבודה רוחנית של שנים עד כדי מרידה במשה ולעורר עזות פנים שכזו?

ה. כתוב בהמשך (שם, ז'): "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ". ומסביר רש"י: "וירא פנחס – מה ראה? ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו! אמר לו, קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא" וכו'. וזה דבר טעון בירור, מדוע דוקא בעניין זה יש את ההלכה למשה מסיני שכל הבועל ארמית קנאין פוגעי בו, שהותר דמו והקנאי יכול להרוג אותו, מדוע דוקא ה"קנאי"? ומדוע דוקא בדין הזה?

ו. ועוד דבר: מדוע משה רבנו מוסר את ביצוע הדין לפנחס, וכלשון רש"י: "קניינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא"?

ז. ועוד צריכים להבין מה טעם זכה פנחס לניסים רבים כל כך שנעשו לו במעשה הריגה זה[2]? מה מסמלת ההארה הניסית אליה זכה?

ח. שכרו של פנחס, שזכה לכהונת עולם, מבואר בחז"ל הוא "מידה כנגד מידה[3]". וצריך ביאור מה נתחדש בשכרו זה של פנחס? הרי הנהגתו של הקב"ה עם כל הברואים לשלם להם שכרם בדרך זו של מידה כנגד מידה? מה החידוש בשכרו זה של פנחס?

השורש להבנת החטא ועונשו - דמותו של בלעם

ואולי כדי לנסות ולהסביר את כל הנ"ל, ראוי להתייחס תחילה לשורשו של החטא הנעוץ בעצתו של בלעם הרשע:

בלעם כידוע ביקש לחדש תפישת עולם אמוּנית ודתית לפיה ניתן לשלב בין חיי רוח ונבואה, לבין חיי תאוות הלב מבלי רסן והגבלה. בלעם האמין שבאפשרותו להגיע למדרגה של נבואה ולדבר עם הקב"ה, ובד בבד לא לפתח מחויבות לקיים את רצון השם. מטרתו הייתה לחיות בצורה משוחררת מבלי לשאוף לשנות את הטבע האנושי על דחפיו ותאוותיו, ויחד עם זאת, למלא את החיים בערכים רוחניים.

על פי הבנה זו יש להסביר סתירות רבות שאנו מוצאים בדמותו של בלעם. הנה מצד אחד, מכוח נבואתו זכה להכיר שרצון השם אחד הוא - שעם ישראל יהא מבורך ולא שיהא מקולל. אמנם, למרות ידיעה זו, הולך הוא בחפץ לב לקללם ובשל תאוות בצע. כמו כן, מצאנו שלמרות דרגתו הרוחנית הנשגבה, לא נמנע בלעם מלקיים מעשים שפלים ומחרידים[4], וכאמור הכל התקיים אצל בלעם בכפיפה אחת, וללא חשש מהסתירה הזועקת בין מעשים אלו.

"נקודת הסתירה"

ראה בקובץ אלול [פרקי יראה שיחות ומאמרים שיצאו לאור מבית מדרשינו] שם הרחבנו בחשיבות לימוד המוסר, והבאנו מדברי הפלא יועץ [ערך מוסר] וז"ל: ועל הרוב מי שאינו מתמיד ללמד מוסר, לא טעם טעם יראת חטא, ודרכו ישר בעיניו, ולבבו יבין אשר הוא יהודי כשר, ואף אם ישמע או ילמד פעם ביובל, או ישמע דברי מוסר, אינו פועל לו ואינו מתעורר כלל, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כי טפש כחלב לבם מחמת עוונותיהם, שהם מסכים המבדילים ומטמטמין את הלב. עכ"ל.

מכאן הוכחנו שיש כוח בלימוד המוסר להגביר את רגישותו הרוחנית של האדם – לדעת ולהבחין בטיב מעשיו. בספרי מוסר אחרים יש שקראו לרגישות זו "נקודת הסתירה", ומשמעות הדבר שלימוד המוסר מעורר באדם נקודת סתירה פנימית ממנה הוא מבין כי התנהגותו ובחירותיו אינם מתיישרים עם רצון הבורא וסותרים את דרכי התורה (וראה בעניין זה מה שכתב הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בקובץ שיחות מוסר מאמר צו').

בפרשה שלנו מצינו דוגמא מצוינת לביטול "נקודת הסתירה": בלעם הרשע היה נביא גדול אשר הגיע להשגות רוחניות כבירות עד שהיה שקול כמשה, אמנם, עצם גדלותו הרוחנית לא מנעה ממנו לחתור נגד המוסר הפשוט, ואף לבוא בטענה כלפי השי"ת מדוע אינו מכבדו (ראה רש"י [פרשת בלק במדבר כב' י'] מה שטען בלעם להשי"ת בנבואתו: אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים. עכ"ל).

מדוע גדולתו הרוחנית של בלעם לא מנעה ממנו את השחיתות הגדולה? התשובה: משום שלא זכה שתתעורר בו "נקודת הסתירה" – והיא הנקודה שבה האדם מפנים כי מעשיו באים בסתירה לרצון הבורא. ללא נקודת סתירה זו שתתעורר באדם, אין האדם מניע בעצמו רצון לתשובה או לשיפור מידותיו[5].

תפישתו של בלעם מתקיימת בעצתו

ולאור זאת, ניתן גם להבין כיצד יתכן שיעץ בלעם לבלק: "אלוקיהם של אלו שונא זימה". הנה סתירה מיניה וביה ובאותו משפט: מצד אחד מעיד הוא שהזימה שנואה מלפני הבורא, ומאידך בהמשך אותו משפט ממליץ הוא לנהוג בדרך זו של פריצות וזימה על מנת להשיג את מבוקשו של בלק. הרי שעצה זו נשענת על אותה התפישה שאור וחושך יכולים לשמש בערבוביא. לשיטת בלעם אכן ניתן לשלב בין חיי רוח ואמונה, לבין חיי חומר עכורים ללא מחויבות לכל ערך מלבד תאוות הלב.

וכן ניתן אולי להסביר כיצד הצליחו בנות מואב להכשיל את ישראל בעבירה. מלבד תאוות היצר שבערה במעשה זה, הנה בקשו בנות מואב להחדיר תפישה זרה, לפיה ניתן לשלב בין חיי פריצות וזימה לבין חיי רוח ואין בכך סתירה.

טענת בנות מואב - מתפישתו של בלעם

בנות מואב ניגשו לבני ישראל עם אותה התפישה ששורשה אצל בלעם הרשע וכדברינו הנ"ל. מעבר לניסיון הפיתוי, הצטרף למפגש הרע הזה גם רצון להחדיר לבני ישראל את הכוח לבטל את "נקודת הסתירה".

כך ניתן אולי לבאר את המדרש (הובא לעיל בהערה¹): שהוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה! אמר לה, הלא יהודי אני! אמרה לו, ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור?! ע"כ.

הנה אף על פי שבערה בו אש התאווה, מכל מקום לא שכח כי יהודי הוא, ובעמדו בניסיון הקשה הזה טענה כלפיו אותה מואבית: "מה איכפת לך?!". כלומר: בטל את הנקודה בה אתה "איכפתי", וכלשוננו לעיל - בטל את נקודת הסתירה שבך!

מרגע שהצליחו בנות מאוב לקעקע את אותה נקודה יהודית טהורה ולבטל את תחושת הסתירה, או אז - נסללה הדרך לביצוע המעשים השפלים ביותר, ולא זו בלבד, הגיעו בני ישראל למצב של "ויצמדו", כלומר נצמדו בחיבור נפשי עמוק לאותה תפישה שהנחיל לעולם בלעם הרשע. מעשה הזימה עם בנות מואב, ומעשי העבודה זרה השפלים שעשו, לא היו רק חטא של תאווה חיצונית. בני ישראל, כשנפלו בשיטים, לא נפלו רק במעשה יצרי רגעי, אלא שקעו בתפישה דתית קלוקלת שדוגלת בשחרור האדם ממידת המחויבות למצפון. כמו כן דוגלת תפישה זו בביטול תחושת הסתירה כאמצעי לרדת אל שאול תחתית. לפי זה מובן מדוע הגיע כזה חרון אף גדול על עם ישראל שכן אין כאן עוד נפילה חד פעמית, אל שינוי מהותי בתפישה הרוחנית של בני ישראל.

טענת זמרי בן סלוא

על פי הנ"ל, יש להסביר כי טענתו של זמרי בן סלוא - טענה רוחנית היא. זמרי בא בטענה תפישתית אל משה וחשב בליבו כי הגיע העת להקל מעל עם ישראל. מפאת מצבו הרוחני העגום של העם לאחר שנצמד לבעל פעור, חשב זמרי להציל את המצב ע"י שינוי הלכתי שיאפשר לחוטאים להישאר כלולים בעם ישראל. זמרי בן סלוא כידוע, לא היה סתם אדם, הוא היה אדם בן תורה, ואדם חשוב, ולא סתם נעשה לנשיא בית אב לשמעוני, וטענתו נבעה מתוך מחשבה על עם ישראל. טענתו נשענה על תפישה לפיה ישנם עיתים בה צריך להנמיך את תוׂקפה של ההלכה על מנת לאפשר לכמה שיותר אנשים בעם להישאר במעלת ישראל. לכן טען שיש להתיר להינשא לבנות מואב, ואף עשה מעשה בעצמו על מנת להתיר הדבר ולהפקיע את האיסור.

הבועל ארמית – קנאין פוגעים בו

שאלנו לעיל מה חומרא יש במעשה זה בעטיו אומרים חז"ל: "כל הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו"? הרי ידוע כי הבא על הנכרית אינו אסור מן התורה. מה טמון בהלכה זו, שאע"פ שלא עברו על גופי תורה, מ"מ פוגעים בו להרגו?

לפי דברינו במעשה זמרי אולי מובן: מעשהו של זמרי ביקש לעקור את תפישת התורה כולה. אע"פ שאין במעשה עצמו, לבוא על הגויה, איסור מן התורה, מ"מ, המעשה מבטא מרידה בערכי התורה וביסודות הדת. זמרי, אף על פי שאולי הייתה בו כוונה לשמר את העם, מ"מ מעשהו נשען על תפישה קלוקלת המסכנת את השלמות הרוחנית של עם ישראל כולו לדורי דורות.

כל וויתור לעוול מוסרי, כל קבלה של סטייה, כל השלמה עם עיוות - כל תפישה שתכשיר את השרץ - אין מקומה עם דת האמונה היהודית.

זמרי אולי כיוון במחשבתו לטובת העם, אך בתפישתו ביקש לעקור יסודות התורה והאמונה. בקשתו לבטל את תוקף ההלכה אינה עוברת את מבחן האמת, ולכן דינו חמור מאוד, וכנ"ל.

מהות שכרו של פנחס- בריתי שלום

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ". ומסביר רש"י: "וירא פנחס – מה ראה? ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו!" לפי הנ"ל ניתן להסביר מדוע דוקא בעניין זה יש את ההלכה למשה מסיני שכל הבועל ארמית קנאין פוגעי בו. שהרי אל מול מעשה של ריפיון וויתור, יכול לעמוד רק כוח של קנאות ושל שימור. למעשה שכזה הבא להכשיר את השרץ, התרופה היא דווקא קנאות אמיתית. אל מול קריסה וכניעה, צריך לתקן ע"י כוח של קנאות וגבורה. ולכן גם מובן מדוע משה רבנו מוסר את ביצוע הדין לפנחס, וכלשון רש"י: "קניינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא"! שהרי הוא הוא האיש שזהה את הכניעה והוויתור לרע, ולכן מן השמים זיכו אותו בכוחות שיאפשרו לו לתקן את המעוות.

לא זו בלבד, אלא שבשל קנאותו גם זכה פינחס לניסים רבים כל כך שנעשו לו במעשה הריגה זה. וגם הניסים שאליהם זכה הם כלים בעזרתם יכל פנחס לתקן את הפגם של זמרי: הסתובב עם הרומח כשזמרי וכזבי היו דקורים בו ולא מתו ולא טמאו אותו - על מנת לפרסם את טעותו של זמרי, שאף על פי שאולי הקדים מחשבה למעשה, מ"מ אין תפישה זו רצויה מלפני הבורא. כך הסתובב בכל מחנה ישראל, ולא התעייף, ולא נשבר לו הרומח, ועוד שאר הניסים שם שכולם נועדו לסייע בעד פנחס לפרסם את טעותו של זמרי ולעקור את אותה התפישה לפיה ניתן לקעקע את ההלכה לפי הצורך והזמן.

ואולי אפשר להסביר לפיכך מה מהות השכר שקיבל פנחס, עד שאמר לו הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום". והביאור הוא, שלא יחשדו בפנחס שעשה את מעשהו מתוך שיש לו אופי של רוצח, או אופי של אדם עז פנים. אלא השכר שמקבל פנחס הוא דווקא להוכיח שמניעיו של פנחס היו מניעים טהורים וכיוון במעשיו לשם שמים. ולכן דווקא לאחר מעשה של הריגה, זוכה פנחס להתחנך לכהונה, וכידוע הכהנים תפקידם להשכין שלום בין עם ישראל לאביהם שבשמים ע"י מעשה הקרבנות. לאחר שזוכה פינחס להתקדש בקדושת כהונה, ידעו כולם כי בערה בפנחס קנאות אמיתית להשם, ולא פורקן של כעס או עזות חלילה.

שכר נוסף – ברית כהונת עולם

כתוב בפרשת האזינו: "וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו במי מריבה, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". ורש"י שם מסביר, מה זה "האומר לאביו ולאמו לא ראיתי ואת אחיו לא ידע ואת בניו לא הכיר"? כי למעשה בחטא העגל משה רבנו אמר: "מי לה' אליי" ונאספו אליו כל בני לוי, ומשה רבנו ציוה מכל אחד ואחד מבני לוי להרוג את החוטאים בחטא העגל. ואפילו שאחד החוטאים בחטא העגל יכול היה להיות אביו מאמו, שכן בני לוי לא עשו את חטא העגל, אבל יכול להיות שאמו לא היתה משבט לוי, ואביה חטא בחטא העגל, וכן אחיו מאמו, או בניו דהיינו נכדיו שנשואים מבנותיו והם לא משבט לוי, ושמא אחד מהם חטא בחטא העגל, ואף על פי כן הלכו והרגו כל מי שחטא בחטא העגל. זהו המאפיין את שבט לוי - כשצריכים לעשות את רצון ה', הקנאתם להשם מנחה אותם כנגד הרע. במעשה זה של פנחס, גילה מתוכו את אותם כוחות נפש מיוחדים המאפיינים את שבט לוי ולא הכהנים בפרט ולכן נמצא היה ראוי להיות כהן המשמש בעבודת הקודש.

כהונה עולם – הכוונה שנמצאה בו המידה הזאת של הכהן, כי הכהן נדרש ממנו את אותה הסתכלות על החיים ואת ההתמקדות לעבודת ה' ולא שום דבר אחר שימנע ממנו, כיון שהוא המייצג, הוא השליח, והוא המביא את הקרבנות להקב"ה בשליחות העם, והוא השליח ציבור לעניין זה, ושליח ציבור צריך להיות ללא שום מום ופגע, הוא צריך להיות מושלם, ולכן זה ה"בריתי שלום" וה"שלמות" וה"כהונת עולם".

התרחקות מהפשרנות בשם הדת

יהי רצון שבעזרת ה' גם אנחנו נשתדל לא לחפש שום היתרים ולא שום דברים שיתנו לנו את המחשבות המעוותות הללו.

הרי כל התפיסות ה"מודרניות" של הרפורמים ושל כל ה"נשים" שם, הרי גם הם התחילו מתוך הסתכלות של יראת שמים, אבל נתנו הנחה פה והנחה שם, וכל זה בשביל להתיר לעם ישראל לחיות עם המודרניזציה– כך הם חשבו – וכך הם התירו.

וגם אנחנו בחיים הפרטיים שלנו, נמצאים בהרבה מצבים בהם אנחנו צריכים להכריע האם אנחנו נוותר על דברים מסויימים, כדי להרויח בדברים אחרים. התשובה היא - לא! אסור לנו לעשות קיצורי דרך! אנחנו צריכים להיות ממוקדים בעבודת ה' ולא בשום דבר אחר.

הרי כל הכופרים לא נולדו עם תפיסה מרדנית, אלא הדבר התפתח בקרבם צעד אחר צעד, היתר אחר היתר, עד שמצאו עצמם בתוך החשכה.

יהי רצון שנזכה לחיות את חיינו – חיי קדושה וטהרה, ונזכה לעבודת ה' אמיתית אמן כן יהי רצון.

[1] על פי המבואר בסוף פרשת בלק: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל". ורש"י [שם] מביא הגמרא בסנהדרין דף ק"ו ע"א וז"ל הגמרא: "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, עמך לעם הזה מיבעי ליה! אמר רב אבא בר כהנא, כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים. אמר להם, אלקיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה, עשה להן קלעים והושיב בהן זונות - זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן, עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים; ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה וילדה אומרת לו בפחות, שתים ושלש פעמים, ואחר כך אומרת לו הרי את כבן בית! שב ברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים, אמרה לו, רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה! אמר לה, הלא יהודי אני! אמרה לו, ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]! ולא עוד, אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם", עכ"ל הגמרא.

[2] כדאיתא בפרק חלק בסנהדרין שנעשו לפנחס שישה ניסים, ובתרגום יונתן בן עוזיאל מביא שנעשו לו שנים עשר ניסים) לדוגמא: הסתובב עם הרומח כשזמרי וכזבי היו דקורים בו ולא מתו ולא טמאו אותו, וכולם ראו שזה היה בגלל אותו מעשה, וכך הסתובב בכל מחנה ישראל, ולא התעייף, ולא נשבר לו הרומח, והם לא מתו ולא נפלה עליו אפילו טיפת דם אחת – הרבה הרבה ניסים שנעשו שמה.

[3] "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", כלומר שהשכר היה "ברית שלום", וביאר רש"י בדומה למי שמחזיק טובה לחברו ואומר לו תודה רבה על מעשיך. ועוד ממשיכה התורה ואומרת: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואיתא בגמרא בזבחים: "שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי", שכן הכהונה נתנה תחילה לזרעו של אהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדות של אלה שהולידו אחריהן, אבל פנחס לא נמשח והוא לא בא לכלל כהונה, אמנם זכה למעלה זו אחרי שהרג את זמרי בן סלוא, ונתנה לו "כהונת עולם".

[4] כמו שנאמר בפסוק כשאמרה לו האתון: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה" ומסביר רש"י שהוא מלשון "ותהי לו לסוכנת".

[5] על כן תפקידו של לימוד המוסר חיוני מאוד, שעל ידו בא האדם לידי דין וחשבון ומכריע את מעשיו, ולולא זה לא תתעורר בו נקודת הסתירה, וימשיך להתנהל כ"מת", וכמשלו של הפלא יועץ: "אין בשר המת מרגיש באזמל". הרי לך, כל שאין לימוד המוסר לחם חוקו בהתמדה, על פי רוב, אין שום דבר שיגרום לו להבחין ולהבין בטעויות שעושה בחייו.