הפרשה פותחת ב"ציון לשבח" לפנחס, על שהרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה)
אפשר היה לצפות שפנחס יקבל את "עיטור העוז", או את "אות ברית הקנאים". אך נגד כל הסיכויים - קרה הדבר הכי לא צפוי, והוא קבל את "ברית השלום".
אפשר לומר הרבה על מעשה הקנאות של פנחס, אבל שלום?! איפה יש "שלום" בהריגת נשיא שבט בישראל?
רוב הפרשנים נוקטים, שהשלום הוא הבטחה אלוקית להגנה על פנחס, שלא יאונה לו כל רע על ידי קרובי האנשים שהוא הרג. וכן כתב החזקוני: "אין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי".
רש"ר הירש מבאר, שהיה ניתן לחשוב - שמי שהרג או פעל באלימות, הרי הוא נפלט - באופן אוטומטי מ"מחנה השלום". אך "ברית השלום" שהעניק ה' לפנחס מסמלת, שפעמים, כדי להשיג "שלום" - נדרש הרג, ואין בכך סתירה למהותו של ה"שלום".
אלו דבריו: "הגשמת ההרמוניה העליונה של השלום, נמסרה כאן מידי ה' דווקא לאותה רוח ולאותה פעילות שחדלי מעש, חסרי מחשבה ושכחי חובה - המתעטפים באיצטלא של "רודפי שלום" - אוהבים לקרוא לה "הפרעה לשלום" ומגנים אותה בשל כך.
"שלום" הוא נכס יקר ואדם חייב להקריב לו את הכל, את כל זכויותיו ואת כל נכסיו. אך לעולם אל יקריב לו את זכויותיהם של אחרים, ולעולם אל יקריב לו את זכויות הטוב והאמת האלוקית. שלום אמת בין הבריות תלוי בשלום כולם עם השם".
היוצא מדברינו, שלמען "השלום" - פעמים שנדרשים לשלם מחיר כואב של הרג. וקורבן זה - אינו מהווה סתירה, אלא אדרבה - הוא משרת את השלום.
ניתן לומר שזמרי הוקרב על מזבח השלום, והרי הוא מ"קרבנות השלום". עלינו לזכור, שדווקא הריגת זמרי - עצרה את המגפה שהכתה בבני ישאל, ולמעשה, ההרג שלו מנע הרג גדול יותר.
ובאופן חד, כולם מדברים בשבח "השלום", אבל לא מספיק מדברים על "הצדק", ופעמים שעשיית צדק - כואבת ככל שתהיה, היא היא עשיית השלום.
אך הנצי"ב ב"העמק דבר" מבאר את "ברית השלום" בצורה שונה: למרות שפנחס פעל אך ורק לשם שמים, היה חשש שמעשה ההרג יותיר חותם של אכזריות - בנפשו, ומשום כך העניק לו ה' את "ברית השלום" - כתיקון לנפש.
"בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה, ברכו במידת השלום - שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס - להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך. אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה העניין לפוּקת לב".
הבטחה דומה, אנו מוצאים במי שמקיים את מצוות ה' והורג את אנשי "עיר הנדחת" - העובדים עבודה זרה: "לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים י"ג)
וכתב ה"אור החיים" שם: "כוונת מאמר זה כאן, לפי שציוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם. מעשה הזה יוליד "טבע האכזריות" בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים - כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים, והיו לאכזר.
והבחינה עצמה - תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה - שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה".
רוצה לומר, פעילות אלימה - גם אם היא נעשית על פי דין ובצדק, הרי שבאופן טבעי היא מולידה אכזריות בלב. ובהענקת "ברית השלום" לפנחס, ניקה אותו האלוקים מהרגש שעלול לדבוק בו, והחזיר לו את מידת הרחמנות שהייתה בו.