מתוך סוגיית הגמרא בזבחים (קא ע"ב) עולה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון, לבין רבי נחמיה מתי נתכהן פינחס רבי יהודה ורבי שמעון סוברים כי פינחס נתכהן עוד לפני מעשה זמר, ורבי נחמיה סובר שפינחס נתכהן רק לאחר מעשה זמרי
עוד מביאה הגמרא מחלוקת מתי לאחר מעשה זמרי נתכהן פינחס רבי אלעזר אמר רבי חנינא דורש מן הפסוק "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" שפינחס זכה לכהונה מיד לאחר שהרג את זמרי, ורב אשי חולק על אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ודורש מפסוקים שפינחס נתכהן רק אחרי שעשה שלום בין השבטים.
רש"י על התורה מבאר כי למרות שפינחס הוא מזרע אהרון שנמשח לכהונה בכל זאת פינחס קיבל שם כהן רק אחרי מעשה זמרי והסיבה היא כי רק אהרון ובניו נמשחו לכהונת עצמם ולכהונת זרעם הבאים אחריהם אבל פינחס לא נמשח לכהונה ביחד עם אהרון ובניו ומאחר ופינחס נולד עוד לפני שאלעזר אביו נמשח לכהונה היה צריך להחיל עליו שם כהן במיוחד.
המהר"ל בגור אריה מסביר כי מאחר ובעת משיחת אהרון ובניו לכהונה פינחס היה קטן ולא היה מחוייב במצוות וממילא גם לא היה יכול לעבוד במשכן, לכן פינחס לא נמשח לכהונה למרות שהיה מזרע אהרון.
ביאור האחרונים בדיני משפחת הכהונה וקדושת הכהונה
ולתוספת ביאור נראה להביא את דברי האחרונים (מובא בלקט ביאורים עמ"ס זבחים) כי בכהונה יש שני דינים האחד הוא דין משפחת כהונה והשני הוא דין קדושת הכהן.
דין משפחת הכהונה תלוי במציאות וכל אשר נולד לאבא כהן הרי הוא בכלל משפחת הכהונה, ואף שפינחס נולד עוד לפני שאביו אלעזר נמשח להיות כהן, אבל ברור הוא כי לאחר שחל על אלעזר אביו שם כהן ממילא גם פינחס בנו נחשב כחלק ממשפחת הכהונה וזה דומה לבן המלך שנחשב כחלק ממשפחת המלוכה למרות שנולד לפני שאביו נתמנה למלך.
הדין השני הוא קדושת הכהן וכדי שתחול קדושת כהן על הכהן צריך הוא להיוולד לאבא כהן שקדוש בקדושת הכהונה, ממילא לאחר שאהרון ובניו נמשחו והתקדשו בקדושת כהונה, בניהם אחריהם קדושים בקדושת הכהונה וזאת משום שנולדו לאבא כהן, אבל פינחס שנולד לפני שאלעזר אביו נמשח לכהונה, לא חלה עליו קדושת כהונה מכוח אביו ולכן צריך היה לקדשו.
לאור הנאמר ניתן לפרש כי המחלוקת שמובאת בגמרא (זבחים קא ע"ב) עוסקת בין קדושת הכהן ולא בדין קדושת משפחת הכהונה וממילא המחלוקת מצטמצמת לשאלה מתי חלה על פינחס קדושת הכהונה.
שיטת רב אשי בכהונת פינחס
רב אשי חולק על אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ודורש מפסוקים שפינחס נתכהן רק אחרי שעשה שלום בין השבטים כפי שמופיע בספר יהושע בפרק כב' שלאחר כיבוש וחלוקת הארץ חזרו שבטי ראובן גד וחצי שבט מנשה לעבר הירדן המזרחי ובנו שם מזבח, וכשראו זאת שאר השבטים חשבו כי בניית המזבח נועדה למרוד ח"ו בה'. לאור זאת ביקשו שאר השבטים להילחם עם שבט ראובן גד וחצי שבט מנשה, אך לפני עלייתם למלחמה הלכו פינחס ושאר נשיאי השבטים לברר לשם מה נבנה המזבח בני ראובן גד וחצי שבט המנשה השיבו, שבניית המזבח נועדה כדי שהדורות הבאים אחריהם יידעו כי הם עובדי ה' למרות שהם מתגוררים בעבר הירדן המזרחי, ופינחס קיבל את תשובתם וביטל את המלחמה איתם.
סיכום השיטות מתי נתכהן פנחס
מתוך סוגיית הגמרא בזבחים קא: עולה מחלוקת מתי נתכהן פינחס, רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שפינחס נתכהן עוד לפני מעשה זמרי, רבי נחמיה סובר שפינחס נתכהן אחרי מעשה זמרי ונחלקו רבי אלעזר אמר רבי חנינא ורב אשי מתי לאחר מעשה זמרי נתכהן פינחס, רבי חנינא סובר שנתכהן מיד לאחר מעשה זמרי ורב אשי סובר שרק לאחר כיבוש וחלוקת הארץ.
קושיית הרא"ש כיצד פינחס הרג את זמרי למרות איסור להיטמא למת
הרא"ש בפירושו לתורה הקשה, למ"ד שפינחס נתכהן עוד לפני מעשה זמרי, כיצד פינחס הרג את זמרי והרי לכהן אסור להיטמא בטומאת מת
הרא"ש מתרץ כי פינחס פצע את זמרי וסילק את ידיו ממנו כאשר היה גוסס ובכך הציל עצמו מאיסור טומאת מת.
כסייעתא לתירוץ הרא"ש מביא הערוך לנר במסכת סנהדרין ( פב ע"א) את דברי המדרש רבה שלפינחס נעשה נס וזמרי מת רק לאחר שפינחס סילק ידו ממנו.
אלא שהאחרונים הקשו על תירוץ הרא"ש מהגמרא בנזיר (מג ע"א) ששם מבואר כי יש האוסרים לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס מפני החשש שהגוסס ימות, וכדברי הגמרא במסכת גיטין (כח ע"א) שרוב גוססין למיתה, וא"כ קשה מדוע פינחס לא חשש כי זמרי ימות כאשר הוא לידו ויוכל להיטמא ממנו, והרי רוב גוססין למיתה?
מתרצים האחרונים כי לרא"ש לשיטתו לא קשה: הרא"ש בנזיר (ד ע"ב ד"ה ודילמא) כתב כי יש לחלק בין גוסס בידי אדם לגוסס בידי שמים, האיסור להיכנס לבית שיש בו גוסס הוא דווקא בגוסס בידי שמים, אבל גוסס בידי אדם מותר, וא"כ מובן שפינחס לא חשש להיות מיד לאחר שהיכה את זמרי בבית שבו הוא שהה, מפני שזמרי היה גוסס בידי אדם.
קושיית הרד"ק כיצד פינחס לחם במדיין ולא חשש לטומאת מת
בדומה לקושיית הרא"ש הקשה הרד"ק, למ"ד שפינחס נתכהן לפני מעשה זמרי, כיצד פינחס יצא למלחמת מדין והרי לכהן אסור להיטמא למתים?
יש שתרצו על פי הגמרא יבמות (סא ע"א ) שמביאה את דרשת רבי שמעון בר יוחאי שמתי עכו"ם אינם מטמאים בטומאת אהל, וממילא אין חשש טומאה בזמן המלחמה, אלא שהקשה ההגהות מיימוניות על הרמב"ם בהלכות אבל פרק ג', שנכון ועכו"ם אינם מטמאים באהל, אבל גם לשיטת רשב"י עכו"ם מטמאים במגע ובמשא וא"כ עדיין קיים חשש טומאה בעת המלחמה.
מתרץ המשנה למלך בהלכות אבל (פ"ג ) דכיון שטומאת העכו"ם היא רק טומאת מגע ומשא, הרי טומאה זו איננה מוגדרת כטומאת מת, אלא זוהי טומאה מדין נבילה, ואין בטומאה זו את הדין המיוחד של טומאת מת האמורה בישראל, ומאחר וכהן מותר בטומאת נבילה והוא רק אסור בטומאת מת, ניתן להבין כיצד פינחס יצא להילחם במלחמת מדיין.
סיכום
בגמרא זבחים קא: נחלקו האם בעת מעשה זמרי פינחס היה כהן. לשיטות כי פינחס היה כהן בעת מעשה זמרי הקשו הראשונים כיצד פינחס הרג את זמרי והרי מן התורה כהן אסור בטומאת מת, מתרצים הראשונים כי פנחס הכה את זמרי אך לא הרגו ורק לאחר שהתרחק ממנו זמרי מת.
עוד הקשה הרד"ק למ"ד שפינחס נתכהן לפני מעשה זמרי כיצד נלחם פינחס במלחמת מדיין ולא חשש להיטמא למתים, והביאור הוא כי כהן נאסר בטומאת מת, ומאחר ועכו"ם במותם אינם מטמאים בטומאת מת, אלא רק מטמאים בטומאת מגע ומשא כדין נבילה מותר היה לפינחס להילחם במלחמת מדיין.