היה זה קיץ של שנת תשכ"ה, כשהאדמו"ר מסאטמר רבי יואל טייטלבוים זצוק"ל הגיע לביקור בארץ, וזה היה ביקורו האחרון. הוא התאכסן בבית תלמידו-חסידו הרב שאול בראך, ברחוב יואל מול בית המדרש של חסידי קרלין. רבים מאנשי ירושלים עלו לבקש את ברכתו, כאשר גם חלק גדול מהירושלמערס קיבלו קצת ירוקים מתוך קרן שהחזיק האדמו"ר.
הגאון הגדול רבי יחזקאל סרנא זצוק"ל ראש ישיבת חברון ביקש להגיע לאדמו"ר והורה לתלמידו הרב אברהם רביץ לארגן ביניהם פגישה. ואכן, אחרי יום מגיע הרב סרנא ראש הישיבה, שהיה אז חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, מלווה במספר תלמידים. הרבי מסאטמר קיבל את ראש הישיבה בחביבות, ואחרי שיחת נימוסים על בריאותו של כל אחד מהם ביקש ראש הישיבה לשאול כך את האדמו"ר:
בסוף פרשת בלק מביאה לנו התורה את מעשה זמרי בן סלוא, וסיום המעשה על ידי הקנאות של פנחס בן אלעזר. פה מסתיימת הפרשה, וסיפור מעשה השכר של פנחס נדחה לשבוע אחרי זה, עם פרשה חדשה - פרשת פנחס. שאל ראש הישיבה, הלא פרשת פנחס היא על השכר שמקבל פנחס על המעשה שלו - "הנני נותן לו את בריתי שלום". למה לא מסתיימת פרשת בלק עם סיפור השכר שמקבל פנחס, לשם מה צריך פרשה נפרדת? "אלא", אמר ראש הישיבה, "רצו לבדוק במהלך השבוע אם פנחס לא רץ לתקשורת להתראיין ולספר על המעשה שלו; האם הוא לא דואג שיהיו מודעות ברחבי העיר שהוא צדיק ושלוחא דרבנן; רצו לבדוק אם זו קנאות אמיתית".
האדמו"ר מסאטמר ענה מיד בחיוך: בחיידר, בכיתות הקטנות, לומדים פרשת השבוע עם הסיפור של הפרשה. בדרך כלל המלמד מספיק ללמוד עד 'שני', ומלמד יותר מוכשר מספיק ללמוד עם התלמידים עד 'שלישי'. אם סיפורו של פנחס היה בסוף פרשת בלק – המשיך האדמו"ר - איך יוכל המלמד ללמד את התלמידים מה זו קנאות אמיתית ומה השכר שמקבל הקנאי האמיתי. ענה לו ראש הישיבה: עכשיו אני מבין מה הוא לימוד קנאות אמיתית.
כנגד מה הדברים אמורים? - כנגד "קנאות, אמיתית, לשם שמים בלבד".
בשנת תשל"א עזבה חברת תנובה את רחוב יחזקאל בירושלים ועברה לשכונת רוממה, והבנין הישן נועד להריסה. באחד הלילות, כשאנו יושבים ולומדים בישיבת חברון הסמוכה, נשמעו קולות מוזיקה מתוך מרתף הבנין. בחורים מהישיבה ירדו לראות על מה ולמה השמחה, והשמועה שעברה - היא שפתחו מועדון לילה בבנין. קנאים, שלמדו בישיבה, אמרו שצריך להזעיק את הרב עמרם בלוי [שיום פטירתו חל ביום חמישי ט"ו תמוז] ולספר לו מה קורה שם. כשסיפרו לו, שאל הרב בלוי: בדקתם מה יש שם? אולי מסיבת פרידה מהבנין, אולי אירוסים-חתונה-שבע ברכות-בר מצוה וכדו'? לכו תבדקו, לפני שאתם מפעילים את יצר הקנאות. ואכן התברר, שהיתה שם מסיבה לפרידה מהבנין.
יהודי מארגנטינה, מחשובי הקהילה, הגיע לארצות הברית וערך סבב בחצרות חסידים ושאר מנהיגי היהדות החרדית, והתפעל מאוד ממצב היהדות שם. אותו אחד ביקר גם אצל האדמו"ר מסאטמר ושאל אותו: מדוע הוא כל כך קיצוני בדעותיו? השיב לו האדמו"ר, כי למעלה יש עשר ספירות, ביניהם 'חסד' ו'גבורה'. "אני ממידת הגבורה”, אמר האדמו”ר.
לאחר מכן ביקר היהודי אצל האדמו"ר מליובאוויטש [יחד עם הרב דוב בער בוימגרטן שליח חב"ד שם], ושאל את הרבי גם כן את השאלה הנ"ל. תשובת הרבי מחב"ד היתה: האדמו"ר מסאטמר רואה שהציונים עוברים ב'להכעיס' ומעבירים על הדת ואינו יכול לסבול זאת, לכן מכנה אותם פושעים וכו', אך לי יש כתפיים רחבות ואני יכול להבחין בין האיש והשיטה.
דעתו של הרבי מחב"ד בנושא מדינת ישראל ואתחלתא דגאולה דומה לדעתו של האדמו"ר מסאטמר, אבל ההתייחסות היתה אחרת. האדמו"ר מסאטמר ביקר פעם אצל האדמו"ר מליובאוויטש, ובתום השיחה, יצא האדמו"ר מסטאמר ואמר לנוכחים: "גם הוא קנאי, אפילו יותר גדול ממני, אך בדרכים משלו.
לפני שלוש שנים אף יצא ספר בשם "מענה חכם", שבו הרב יואל קאהן עונה בשם הרבי על ענין הקנאות האמיתית.
לסיכום הדברים: קנאות היא לא שריפת פחי אשפה בכיכר השבת. לא את זה התכוונה פרשת פנחס ללמד אותנו, שכל אחד יכול לקחת את הרומח ולדקור.