בטנק מול רצועת עזה יושב הבן שלי, ליאור, משקיף על אנשי החמאס דרך הכוונת האופטית. הוא שם כדי להגן על כל אזרחי ישראל. חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים. כך חינכתי אותו מיום היוולדו, שגם אם יש בינינו ויכוחים כולנו יהודים, כולנו אחים, כולנו מצווים לשמור זה על זה. אז הוא שומר. בסרבל טנקיסטים כבד, בחום אימים, בקירבה מאיימת לטרור האיסלמי.
בין השאר, הוא שומר על הרב דב אהרון זלזניק מישיבת "מאור התלמוד", שאמר השבוע כפי שפורסם ב"כיכר השבת" שגל הפיגועים האחרון, בו נרצחו עשרות יהודים חפים מפשע, הוא בגלל "החוק הרשע של לפיד הרשע". לא החמאס, לא הג'יהאד האיסלמי, לא שנאת היהודים הפלשתינית אחראים למותם של דפנה מאיר ז"ל, של מלאכי רוזנפלד ז"ל, של ילדים וילדות, זקנים ונשים, יהודים תמימים וזכים שחייהם נגדעו. האוייב אינו אשם, הפלשתינים זוכו. אני אשם. אני וצה"ל.
קבעתי עם אנשי "כיכר השבת" לכתוב מאמר בתגובה, אבל בעצם איני יודע מה לכתוב. איך בכלל אפשר להגיב להאשמה כזו? להסביר שבאינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,117 יהודים למרות שלא היה חוק גיוס? להסביר משהו בכלל? האם אפשר לקיים דיון עם מישהו שחושב שהוא יודע בדיוק מהי כוונת הקב"ה? שאינו מאמין ש"נסתרות דרכי השם"? שמעדיף לשנוא יהודים שאינם חושבים כמוהו מאשר את מרצחי החמאס.
על כבודי אני מוחל, כולל התרת הדם, אבל על כבודו של צה״ל איני מוחל. כי גם את צה״ל כולו הוא שונא. כולל אלפי לוחמים חרדים שמשרתים בצה"ל. "הצבא הארור הזה". הוא קורא לו, ומוסיף, "מי שנופל לרשת הצבא נופל לסיטרא אחרא... מאכילים אותם (בצה"ל) ברשע, בשנאה לעם ישראל ובשנאה לקב"ה ולתורתו".
אני מכיר את הצבא לא רק כאב לחייל קרבי. הייתי חבר קבינט, אני חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת. אני יודע כמה חרד הצבא לכבודה של היהדות. כמה הוא מקפיד על אורחות חייהם של חיילים חרדים. אם יש תקלות, אנחנו מחוייבים לתקן אותם. אם יש חששות, אנחנו חייבים לברר אותם. אבל איך אפשר לנהל דיאלוג עם רב בישראל שקורא לצבא היהודי הראשון מאז ימי החשמונאים שהוא "ארור"?
התנאי הראשון לקיומו של דיאלוג, היא הכרה באמת. בואו לא נעמיד פנים שהכל בסדר. יש לי ויכוח עם חלקים בחברה החרדית על שאלת הגיוס ועל לימודי המתמטיקה והאנגלית. הודיתי כבר בעבר שבמשך זמן רב ניהלתי את הויכוח הזה לא נכון.
איני חוזר בי מן העקרונות, אבל הייתי צריך להקפיד יותר בכבודם של בני שיחי. ככל שהוויכוח עמוק יותר, המחוייבות שלנו לכבוד-הדדי, להקשבה ולרגישות צריכה להיות גדולה יותר. אני מאמין בכל ליבי שיש בינינו חוזה של ערבות הדדית הכולל את השירות הצבאי. אחרים קוראים את המציאות אחרת. על כך אמרה כבר מסכת סנהדרין, "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים". מותר לנו לחשוב אחרת, כל עוד אנחנו זוכרים שכולנו חלק מאותה מהות, ניצוצות מאותו פטיש.
אמרו עלי לא פעם שאני שונא חרדים. אני מזמין את האומרים להביא מכונת-אמת, לחבר אותי אליה, לשאול אותי את השאלה. הם יגלו שאין בי אפילו טיפה אחת של שנאת חרדים. אמרתי לא פעם, "איך אפשר לקרוא לזה שנאה, אם אני רוצה בשביל הצעירים החרדים בדיוק את מה שאני רוצה בשביל הבנים שלי, שאותם אני אוהב יותר מחיי".
אנחנו חיים פה יחד, ואנחנו צריכים להמשיך לחיות פה ביחד. ייתכן שנתווכח, ייתכן שלא נסכים, אבל אם ניקח את הויכוח הזה לקיצוניות שבה איש מתיר דם רעהו, אנחנו דנים עצמנו לגיהנום עלי אדמות. כי בדבר אחד הרב זלזניק צדק: מה שמסכן אותנו באמת הם לא הטרוריסטים, איתם אנחנו יודעים להלחם. מה שמסכן אותנו הוא אם ניתן לשנאת האחים להשתולל.
עוד לא מאוחר לעצור אותה.