"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם" (במדבר כ פסוקים ט - י"ג)
בפסוקים הקצרים האלה, מתואר חטא גדול - "מי מריבה", שרק בעבורו הפסידו משה ואהרן - על אף זכויותיהם הרבים, את "כרטיס הכניסה" לארץ ישראל. מה הוא אותו חטא? מה הם עשו "לא-בסדר"? וגם אם הם נכשלו באופן חד-פעמי, מדוע הם נענשו בחומרה רבה? ומדוע נשללה מהם הזכות - לכפר על מעשיהם?
כך תמה גם בספר "עקידת יצחק" (שער פ), וכתב שהיא - שאלה "הקשה והחזקה מכולן, בחטאו של משה רבנו, ועונשו. שהרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו, ואין לנו פֶּה לאכול! וזה, כי מצות השם למשה היא כתובה לפנינו, והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו, ומחרון אף ה' יתעלה - עליהם, נשתומם לבנו! ואין אתנו פירוש על זה שישכך את האוזן בחטא וביישוב הכתובים".
בדברי הכתוב, לא מפורש בבירור - מה היה מצופה ממשה ואהרן שיעשו, ובמה הם שינו מהציווי? "הנעלם" הזה, פָּתַח פֶּתַח לפירושים שונים - בדברי הפרשנים.
מעניין לציין, את גישתו של שד"ל: "משה רבנו חָטָא חֵטְא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו - עוון חדש. אשר על כן, כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו".ומכל מקום, שאר הפרשנים לא משכו ידם מביאור החטא.
הרב אורי מאיר הכהן כהנוב בספרו "משמרת הכהנים" (דברי אגדה) מציין בדבריו, שהאירוע הזה הוכיח שיש פער גדול בין הרמה הרוחנית של משה ואהרן - לבין העם, ולאור כך, טרם הכניסה לארץ - נדרשו להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע.
"אמר להם הקב"ה (למשה ואהרן): קל וחומר הוא, מה עתה שיושבים כל ישראל על התורה ואין אתה שבע רצון מהם, ומה יהיה כאשר יכנסו לארץ ויעסקו במלאכה, הלא תכלם לגמרי. והנכם גבוהים ביותר מהיות מנהיגים שלהם אז בארץ. ולא בתורת עונש, כי לא חטאו כלום! אך משום דאי אפשר שיהיו הם מנהיגים את העם בארץ, כי הם משה ואהרן קדושים וגבוהים יותר".
ברוח דומה - אך שונה, כתב הרב יצחק ניסנבוים (הגות לב). הוא מייחס משמעות לפער ה"בֵּין-דּוֹרִי", ותולה בכך גם את חטא מי מריבה.
לדבריו, הסיבה שכל פרנסי דור המדבר - משה אהרן ומרים, מתו במדבר ולא נכנסו לארץ ישראל, הייתה משום שלקראת סוף המסע במדבר - דור האבות כבר מתו - בעקבות חטא המרגלים, ונוצר פער של שלושה או ארבעה דורות בין המנהיגים הותיקים לבין "הדור הצעיר", וחטא מי מריבה אינו אלא ביטוי לכך שהמנהיגים לא רחשו כבוד לצעירים אלה.
"הנה גם משה רבנו - זה הענו מכל האדם, בכל השנים שהיו האבות חיים, כמה שהרגיזוהו והמרו את רוחו - לא בטה נגדם כל דבר חרוף, ונהג בהם כבוד בדברו עמהם. ובבואו לדבר את הבנים, שהתלוננו עליו - בפעם הראשונה, כבר הוא קורא: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", ואז נגזרה עליו הגזרה למות במדבר. וגם אהרן - רודף שלום זה, שידע להגן על האבות גם בעשותם את העגל, לא מצא פה אפילו מילה אחת להגן על הצעירים - ונענש גם הוא". ולשם כך, נדרשה הנהגה חדשה בדמותו של יהושע - נציג הדור החדש.
בדרך זו, נוכל אולי להסביר עניין נוסף. משה נצטווה במדבר על עשיית חצוצרות: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י). ומצינו, שהחצוצרות נועדו לשימוש רק בתקופת המסע במדבר, ולא לדורות: "כל הכלים שעשה משה, כשרים לו וכשרים לדורות. חצוצרות - כשרות לו, ופסולות לדורות. דאמר קרא: עֲשֵׂה לְךָ, לך - ולא לדורות" (מנחות כ"ח). מדוע שונה דין החצוצרות משאר הכלים?
יש שפירשו, כיון שהחצוצרות הן "אמצעי התקשורת" בין העם ובין מנהיגיו. כלי שכזה אינו דומה בכל דור, אלא צריך להתאים אותו לתקופה. לדבר על העם, לקרב אותו ולמשוך את לבו - בשפה המתאימה לו, ולאור המציאות המשתנה.
ביטוי נוסף לכך, נוכל למצוא בתענית (דף כ"ג.)המספרת על "חוני המעגל" שנרדם וישן במשך שבעים שנים, וכשהתעורר, חזר לביתו ושאל האם בנו של חוני חי? אמרו לו שבנו נפטר, אבל בן בנו - נכדו חי. אמר להם: "אני חוני המעגל", ולא האמינו לו ולא כיבדו אותו כראוי לו, בעקבות כך, חלשה דעתו של חוני, ביקש רחמים על עצמו ומת, ומסיימת הגמרא: "או חברותא או מיתותא".
התנהגותו של חוני מעלה תמיהה: האם בגלל שלא כיבדו אותו כראוי, הוא לא מצא טעם בחייו?! יש שהסבירו בדרך זו: תפקידו של חוני בעולם היה מסירת התורה לעם. ומשום שהסגנון שלו - אינו מתאים לדור החדש, ובני הדור הזה אינם מוכנים לקבל ממנו, ממילא, תפקידו בעולם הסתיים.
לתובנה זו - יש גם צד שני. בכל דור ודור "שתל" ה' את המנהיגים הרוחניים - המתאימים לעת הזאת, ועל היהודי מוטלת החובה להתבטל בפניהם.
כמו שמצינו בדברי חז"ל (קהלת רבה א): "לא תאמר, אילו היה רבי עקיבא קיים, הייתי קורא לפניו. אילו היו רבי זירא ורבי יוחנן קיימין, הייתי שונה לפניהם. אלא דור שבא בימיך וחכם שבימיך - כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך. בית דינו של ירובעל גדול וחשוב לפני הקדוש ברוך הוא - כבית דינו של משה, ובית דינו של שמשון - כבית דינו של אהרן, ובית דינו של יפתח - כבית דינו של שמואל.
אמר רבי ברכיה: כתיב (דברי הימים א' י"ב) וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן - וכי יהוידע היה נגיד לאהרן? אלא אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע, יהוידע היה גדול ממנו בשעתו! אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו!"
משמע, המנהיג הרוחני שבכל דור - הוא המתאים והראוי ביותר לעת הזו, ואין לנו רשות - להרהר אחריו.