ניצול השואה אלי ויזל הלך לעולמו בגין 87: הסופר אלי ויזל שזכה בפרס נובל לשלום בגין פעילותו למען זכויות אדם והקדיש את חייו להנצחת זכר השואה, הלך לעולמו הערב (מוצ"ש) והוא בן שמונים ושבע שנים. ויזל נפטר בביתו שבניו-יורק כשבני משפחתו שהו לצידו.
ויזל נולד למשפחה חרדית בסיגט שברומניה. אמו שרה הייתה בתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ מוערך שישב בכלא לאחר שעזר ליהודים פולנים שברחו מפולין.
בחודש אפריל 1944, לאחר פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו בו רוכזו יהודי העיר, ובחודש מאי באותה שנה גורשו יהודי העיר, בהם בני משפחת ויזל, לאושוויץ.
אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ, והוא ואביו נשלחו לעבודה במחנה. כאשר הצבא האדום התקדם לאושוויץ, אלי ויזל ואביו צורפו לצעדת המוות למחנה בוכנוואלד. האב נפטר במחנה וויזל שרד עד לשחרור בוכנוולד על ידי בעלות הברית.
לאחר השחרור ויזל נשלח לבית יתומים בצרפת, ובמהלך שהותו במקום הוא צולם לכתבה בעיתון, אחותו זיהתה אותה וחידשה את הקשר איתו. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית, ובהמשך שימש כעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים.
ויזל סירב בתחילה לכתוב ולדון על השואה, וטען כי לא נמצאות המילים שיכולות לתאר את גודל הזוועה. בהמשך, הוא נפגש עם חתן פרס נובל פרנסואה מוריאק, ודעתו השתנתה: הוא החל לכתוב ביידיש את "והעולם שתק", ספר על זכרונותיו ממחנה הריכוז.
ב-1956 הגיע ויזל לניו יורק, עבר תאונת דרכים קשה ורותק לכיסא גלגלים למשך שנה. ב-1963 התאזרח ויזל בארצות הברית, כתב בעיתון יידישאי וכן היה עיתונאי בעיתון ידיעות אחרונות.
במהלך השנים הגביר ויזל את פעילותו הציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. הוא עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם למעלה מ-40 ספרים בנושא.
ב-1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר.
בשנת 1993 הדליק ויזל יחד עם הנשיא האמריקני ביל קלינטון את "אש התמיד" באולם הזיכרון במוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית.
את רוב הרווחים שלו מהספרים שכתב הוא נהג לחלק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בפרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, ספגה קרן אלי ויזל לאנושיות נזקים כבדים ואיבדה כ-15 מיליון דולרים.
קשר אמיץ ומיוחד היה בין ויזל לחסידות חב"ד בה ראה עוגן של קירוב יהודים למורשתם. בספרו "כל הנהרות הולכים אל הים" מתאר חתן פרס נובל את פגישתו הראשונה עם הרבי מלובאוויטש בהתוועדות. כך כותב ויזל:
"בפעם הראשונה שנפגשתי עם הרבי הודעתי לו מראש שאני חסיד ויז'ניץ ולא של חב"ד, ואין לי שום כוונה לשנות את זה. הרבי ענה: 'העיקר להיות חסיד; לא משנה של מי'. באחד מחגי 'שמחת תורה' ביקרתי בליובאוויטש. כמנהגי, הרבי הקדים לבואי: "ברוך הבא; טוב לראות חסיד ויז'ניץ מגיע לברך אותנו. האם כך גם חוגגים שמחת-תורה בויז'ניץ?'
"אמרתי לו: 'רבי, אנחנו לא בויז'ניץ, אנחנו בליובאוויטש'.
הרבי: 'אז תנהג כמו בליובאוויטש'.
אני: 'מה עושים בליובאוויטש?'
הרבי: 'בליובאוויטש אומרים 'לחיים'!'.
אני: 'גם בויז'ניץ אומרים 'לחיים''!
הרבי: 'טוב מאוד, אז תאמר 'לחיים'!'.
הרבי הושיט לעברי כוס וודקה מלאה עד תומה.
אמרתי לו: 'רבי, בויז'ניץ חסיד לא שותה לבד'.
הרבי ענה מייד: 'גם לא בליובאוויטש' והוא שתה את כל תכולת כוסו בבת אחת. גם אני עשיתי כך.
הרבי: 'האם כוס אחת מספיקה?'
אני: 'בויז'ניץ, כוס אחת היא כמו טיפה בים'.
הרבי: 'גם בליובאוויטש כך'.
הוא מזג לי כוס שנייה, מלאה עד גדותיה אף היא וגם מילא את כוסו. הוא אמר 'לחיים' וגם אני. שנינו רוקנו את כוסותינו. הייתי חייב הרי להגן על כבודה של ויז'ניץ...
לא הייתי מורגל בשתייה רבה כל-כך. ראשי החל להסתובב. לא היה ברור לי מי אני, היכן ומדוע הגעתי לפה. אש אחזה במוחי.
ושוב הרבי: 'בליובאוויטש לא מפסיקים באמצע הדרך. אנחנו ממשיכים עד הסוף. ואיך עושים בויז'ניץ?'
אני: 'גם בויז'ניץ כך; הולכים עד הסוף'.
אז מזג לי הרבי את הכוס הנוספת, שלישית במספר, ואף מזג שוב לכוסו. ידי רעדה. שלו – לא.
'מגיעה לך ברכה' אמר בפנים מאירות. 'תגיד מה אתה רוצה'.
לא היה ברור לי מה לבקש. חשתי ערפול חושים. הרבי: 'היית רוצה שאברכך שתוכל להתחיל פעם נוספת?'.
למרות שכרותי נהניתי מחכמתו. אמרתי לו: 'כן, רבי; תן לי ברכתך'.
הוא ברך ושתה כוס נוספת, ואני שתיתי גם עוד כוס אחת – והתעלפתי".
יהי זכרו ברוך.