העותר נישא 1997 לישראלית והתגרש ממנה בשנת 2000. במהלך הנישואים, גרו השניים בדירה שכורה בתל אביב, ולאחר הגירושים המשיך העותר להתגורר בדירות שכורות ברחבי העיר. בשנת 2002 נעצר העותר על ידי המשטרה והוחזק בכלא למשך מספר חודשים. ב- 2003 נעצר שוב על ידי משטרת ההגירה לאחר שפגה אשרת השהייה שלו בארץ, והוא גורש, ובשנת 2004 קיבל היתר לחזור ארצה כדי להיות בקרבת ילדיו.
לייעוץ בענייני ארנונה:
פנו ל- עורך דין מיסוי עירוני
בשנת 2015 הוא קיבל לידו דרישה לתשלום חובות ארנונה בסכום של כ- 105,000 שקל, על ארבע דירות שונות שגר בהן לטענת העירייה בין השנים 2000-2005.
בעקבות דרישות התשלום הגיש העותר עתירה לביטול החובות. הטענה העיקרית שהעלה הייתה התיישנות. לטענתו, העירייה השתהתה בפתיחת הליכי גביית הארנונה מולו, ועשתה זאת לאחר שגורש מהארץ. מאחר שלא היה בישראל, הוא כלל לא היה מודע להליכים המשפטיים המוקדמים שהנתבעת הפעילה מולו, ככל שעשתה זאת.
מנגד, נטען כי העותר הוא שהשתהה בתשלומי הארנונה על הדירות ששכר ולא הודיע על עזיבתו, ועל כן – יש לדחות את עתירתו. בנוסף, במהלך השנים, טענה העירייה, נשלחו לו מכתבי התראה רבים, והיא כלל לא ידעה שהעותר גורש בשלב כלשהו. הנתבעת צירפה מכתבי התראה ותזכורות לתשלומים שנשלחו לו.
הנתבעת טענה עוד כי גרסת העותר לפיה דרישות התשלום הוצאו לראשונה רק ב- 2015 אינה מדויקת, שכן יש בידה מסמכים ותדפיסים המאשרים כי ידע על חובותיו כבר ב- 2013, ושנה מאוחר יותר שלח מכתב אישי לנתבעת בניסיון להסדיר את חובותיו.
עקשנות מיותרת
השופטת צילה צפת בחנה את קורות חייו של העותר בשנות החיוב בכל דירה ודירה שנטען כי העותר גר בה, ומצאה קשיים גם בגרסתו וגם בגרסת העירייה. מצד אחד, העירייה צודקת שהגישה לעותר דרישת תשלום כבר ב-2013, אך מצד שני לא היה בכך כדי לעצור את תקופת ההתיישנות לגבי חלק מהדירות.
בנוסף, העירייה לא התחשבה בכלל בכך שהיו תקופות שבהן העותר שהה במעצר וגורש מהארץ. בנסיבות כאלה, אפשר להבין מדוע לא הצליח להודיע לה כי חדל להחזיק בנכס.
"סבורני, כי נוכח נסיבות קשות אלו, עת נאלץ העותר לעזוב את הארץ ואת ילדיו ספק אם היה ביכולתו ובידיעתו להודיע לעירייה על חדילה החזקה בנכס", כתבה השופטת והוסיפה:" אמנם לא היה בידי העירייה לדעת בזמן אמת כי העותר אכן גורש מן הארץ, יחד עם זאת, התעקשות המשיבה לחייב את העותר בארנונה בתקופה לאחר גירושו מהארץ, על אף פנייתו ובקשתו למחיקת החוב בגין תקופה זו (ואף בהתחשב בנסיבות הלא פשוטות של העותר), אינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות של תום לב והגינות".
לבסוף, בניגוד לעירייה, השופטת סברה כי יש להתחשב בעותר ולבטל חלק מהחובות – אלה שהתיישנו ואלה שהוטלו עליו בתקופת הגירוש. בסופו של דבר חויב העותר בארנונה רק עבור שתי דירות בהן חי בשנה וחצי שטרם גירושו.
- שמות ב"כ הצדדים לא מצוינים בפסק הדין
עורכי דין דיני מיסוי עירוני • לפסק הדין לחץ כאן
הכותב: עורך דין נחום שר עוסק בדיני מיסוי עירוני
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.