מאז הבטיח השם יתברך לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך", עברו הרבה מאוד דברים על עם ישראל: הירידה למצרים, השעבוד הנורא, עשר המכות, ובהמשך – הגאולה הנסית, קריעת ים סוף, מתן תורה, הדרך במדבר בארץ לא זרועה... כעת, סוף סוף, מגיע הרגע המקֻווה של לפני הכניסה לארץ המובטחת.
משה רבינו שולח אנשים, איש אחד מכל שבט, לתור את הארץ שהם עתידים להיכנס אליה, לראות מה היא, מה כוחותיה, תכונותיה ותושביה.
אחרי ארבעים ימי ריגול בארץ המובטחת, שבים המרגלים אל משה ומכים בדבריהם את כל העם המצפה ומייחל לכניסה לארץ, במכת מחץ של ייאוש וחורבן לאומי: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יג, לב-לג; יד, א).
איך זה קרה? מה בדיוק היה חטא המרגלים? ומה הביא אותם, שליחים חשובים ומורמים מעם, לחטוא כך?
רבי נתן מסביר את פשר ההתנהגות הזו שלהם בשורשה: "וזה שאמרו המרגלים: 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'... שאינם רוצים להוריד עצמן לבחינות אמונה לקשר על ידי זה כל העולמות יחד, שזהו בחינת ארץ ישראל. כי נדמה להם שאין שייך שהשם יתברך יקבל שעשועים ממדרגות התחתונות... ונפלו מהאמונה האמתית שהשם יתברך מקבל תענוג ושעשועים מבני אדם דייקא, אפילו מהנמוכים ביותר" (ליקוטי הלכות, יו"ד, הלכות נדרים, הלכה ד, אותיות יב-יח).
החטא של המרגלים היה, שהם לא הסכימו להוריד את עצמם. הם לא האמינו שיש טעם במדרגות הנמוכות. לא הסכימו ליפול; הם רצו רק לעלות. כל הזמן לעלות. וארץ ישראל, שהבחינה שלה היא לקשר יחד עליונים ותחתונים ולחבר שמים וארץ – לא התאימה להם. מבחינתם, יש רק עליונים, והרצון שלהם זה לגעת בשמים בלבד. מה להם ולארץ?!
כולנו מכירים את הרצון הזה, שמפַעם בקרב בני אנוש, במיוחד בין אלו בפורמט אלפיים פלוס – לעלות. להתרומם. להצליח. להגיע לפסגה. ובמילים שלנו – להיות עובד השם אמתי, מדויק, טהור, כזה שלעולם לא מתייאש וכובש מערכות וממשיך להילחם בכל הכוחות ולא נסוג משום מערכה בלי דגל ניצחון שמימי בכיס...
וכל עוד שמדובר ביעדים רוחניים, אנחנו בטוחים שזה רצון קדוש.
מה, לא?!
גילו לי את השם, גילו לי את מצוותיו. האם זה לא ברור שאני אמור עכשיו לעלות, ורק לעלות, ותמיד לעלות, ולטפס ולדלג בהר השם?!
אני רוצה לעלות!
אני לא רוצה לרדת!
מי רוצה לרדת?
וכשאני יורד, זה כואב לי. זה מתסכל אותי. אני מרגיש אשם ולא בסדר. נו-נו-נו לך, פשלן! צריך רק לעלות! הירידה זה טעות! זו שגיאה איומה! איך אתה מעז לרדת? אם היית מספיק חזק ומוכשר וצדיק, אם היית רוצה באמת, אם היה אכפת לך והיית מתאמץ כמו שצריך – בטח היית מוצא דרך לדלג על הנפילות האלה ולהמשיך לטפס הלאה וגבוה, בהר השם!
זה מובן, לא?!
זו האמת, לא?!
לא!
כי כמו שצריך לעלות, צריך גם לרדת!
"כי כתב רבינו ז"ל... שיש יצר הרע גדול בעניין ההתקרבות להשם יתברך, בחינת 'פן יהרסו אל ה' לעלות'... היינו שמתאווה רק להתקרב להשם יתברך ולעלות תמיד בעליה לבד בלי הפסק ואינו רוצה להוריד עצמו כלל למדרגות התחתונות... ולהגביה ולקרב כל המדרגות התחתונות להשם יתברך... אבל באמת זה הוא פגם גדול, כי באמת אין שלמות לשום צדיק וגדול כשהוא למעלה לבד ולא למטה כלל, כמבואר... שעיקר שלימות הצדיק שיהיה למעלה ולמטה... כי זה היה עיקר הפגם של המרגלים שפגמו בארץ ישראל ששם זוכין לבחינה זו בתכלית השלימות, לזכות לתכלית האמונה, עד שיזכה בכל פעם להוריד עצמו לכל המדרגות התחתונות ביותר ולהעלותם ולקשרם כולם להשם יתברך" (שם).
זה נשמע כמו קריאת תגר על כל מה שאנחנו מכירים, על כל התפיסות והעמדות שלנו לגבי נפילות, על כל מה שחונכנו אליו מגיל אפס. למה לרדת? אלו מילים מוזרות – השלימות זה להיות גם למטה?! הירידה היא זכות?! לרצות רק לעלות זה יצר רע?!
למה? מה הסוד הזה, שמגלים לנו הצדיקים על עליות וירידות?
לעולם הזה יש תכלית, והתכלית של העולם היא לא לעופף בשמים עם כנפי מלאכים צחורות ומדליות, אלא לקשר אל השם יתברך את העולם הזה מכל הזוויות.
בעולם הזה יש גם הרבה כאב והרבה שחור והרבה רוע ונפילות וירידות ותבוסות, וכולם מחכים לתיקון שלהם, בכולם יש ניצוצות שמחכים לך, שתעלה אותם למעלה.
ואיך תעלה אותם מלמטה, אם אתה רק למעלה?!
אתה מבין? צריך גם לרדת. ככה השם רוצה. שנעלה ושנרד! רד-עלה, עלה-ורד...
הירידה אינה תאונה ואינה בטעות; היא חלק מהתוכנית וחלק מהתכלית!
"תכלית העלייה – ירידה", אומר רבינו. תכלית העלייה היא שנזכה לרדת נמוך יותר ומשם נגאל אוצרות נדירים יותר ונעלה אותם אל העלייה, שתכליתה ירידה נוספת...
אז בפעם הבאה שאתה נופל, מאיפה שזה לא יהיה, מהגבולות באכילה, או מהקביעות בהתבודדות, או מהשמחה, או מהרצון, או מהאמון או מהאמונה... יחד עם הכאב והתפילה והרצון לעלות ולהתחיל מחדש, תזכור שאתה זוכה עכשיו בנפילה שלך לקרֵב ולעלות עוד יהלומים רחוקים, ממעמקים – אל השם יתברך.
אשריך!