בפרשתנו, מפרטת התורה בארוכה את השכר המובטח להולכים בדרכי ה' ומקיימים מצוותיו, ואת העונש למואסים ואינם עושים - את מצוות ה'. האלוקים פותח ומציע בפני העם היהודי את האלטרנטיבה הנוחה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם",אזי, יבואו עליכם כל הברכות, הכוללות - בין השאר: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו).
רש"ר הירש פותח לנו צוהר ל"חזון השלום" - בפירוש אקטואלי. ראשית - הוא מחדד, "השלום מתחיל בתוכנו": "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ - האושר החברתי של השלום הפנימי. הוא תלוי ברוח שביעת הרצון, באושר הנגרם מאיש לאיש ובשמחת האדם באדם". ויחד עם זאת, "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם - אל "השלום החברתי" יתווסף "השלום המדיני": כל מאורעות המלחמה שמחוץ לארצכם - אפילו יהיו קרובים לגבולותיכם - לא יהיו נוגעים בכם".
המוזר הוא, שבאופן שיטתי - השכר והעונש המובטחים בתורה, אינם מתייחסים אלא לחיי העולם הזה, שבו אנו חיים. ואין בהם שום אִזְכּוּר מפורש - לגבי "חיי העולם הבא". ואכן, כאשר נתבונן במבט כללי, נגלה - שבשום מקום בתורה בנביאים ובכתובים לא מצויין בפירוש ש"יש חיים אחרי המוות", או שבכלל קיים ה"עולם הבא".
וכבר עמד על כך האברבנאל: "למה היו יסודי התורה ושכר מצוותיה דברים גשמיים כולם, ואין בהם דבר מהשכר המגיע לאדם אחר המוות?" וכן בעל ה"עקידת יצחק" (שער ע): "אחר שהשכר הרוחני - הוא העיקר המכוון מהתורה והטובות, איך שתקה התורה ממנו, וייעדה השכר הגופיי הכלה והאבד!"
הוא מוסיף, שכמו אצל היורה בחץ וקשת, המעמיד לפניו "מטרה" - אליה הוא מכוון את חיציו, כך ראוי לתורה להציב "מטרה" - לחיי האדם בעולם - ולציין, מהי פסגת "ההצלחה האנושית"? מה שהפילוסופים קוראים בשם - "אושר". לדבריו, יש לכך חשיבות רבה, גם כדי לכוון את האנשים אל אותה התכלית הנכונה, וגם כדי להבזות בעיניהם את שאר התכליות, ולהפוך אותם רק כאמצעי לאותה מטרה נעלה".
רבנו בחיי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה, בעל "חובות הלבבות" (שער הביטחון ד)נוקט "כי צורת הנפש בלעדי הגוף - אינה ידועה אצלנו". ומוסיף, שהאב המחנך את בנו לדרך הנכונה בחיים, והבן אינו מבין בעת ההיא את חשיבות הדבר, אילו היה אומר לו אביו: "סבול יגיעות המוסר והלימוד, בעבור שתעלה בהם אל המעלות החמודות", הבן "לא היה סובל את זה ולא שומע אליו - מפני שאין מבין אותם". בשבילו, מדובר ב"מושג מופשט" ואינו משפיע על מעשיו.
אלא דרך האב לשכנע את בנו "במה שהוא ערב לו מיד - ממאכל ומשתה, ומלבוש נאה, ומרכבת נאה", וכן ירחיקהו מהדרך הרעה "במה שיצער אותו מיד - מרעב ועירום, ומלקות והדומה להם". באותה מידה נהג הבורא יתברך בעמו, הוא דיבר אתם "בשפה שלהם", והבטיח להם שכר ועונש גשמי, כדי לעורר ולהמריץ אותם לשמירת מצוותיו.
בעל ספר "העיקרים" (מאמר ד פרק ל"ט)דוחה זאת, שהרי התורה לא נמנעה מלהדגיש שיש מושגים רוחניים שאין לשכל האנושי תפיסה בהם כמו למשל בציווי: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ) - לומר, שאין לו למקום ברוך הוא - גוף, ולא דמות הגוף. וכדי להרחיק מדעתנו את המושגים הגשמיים - מהבורא! ואם כן - על אותו משקל, היה ראוי לכאורה, שהתורה תכתוב גם את עניין עולם הבא - שהוא רחוק מהבנתנו, "ויובן לכל אחד ואחד כפי מדרגתו והשגתו".
רמב"ן מציג דרך אחרת. ראשית, הוא מציין שהביטוי "כרת" המופיע בתורה פעמים רבות הוא הוכחה על כך "שיש חיים - אחרי המוות" וכן אנו מוצאים בדבריו (ויקרא י"ח): "וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" - ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרות בנפש, בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות, כי באמרו יתברך: "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" - יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון".
ובמקומות שונים בפירושו על התורה - הוא מבאר, שהמשכיות הנפש לאחר המוות - מובן מאליו! ולכן אין צורך לפרשו בתורה. ודווקא השכר והעונש בחיי העולם הזה - הוא ניסי, שהרי "אם יונח האדם לטבעו או למזלו - לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו". אלא "שכר כל התורה וענשה בעולם הזה, הכל ניסים - והם נסתרים". ומשום כך, רואה התורה לנכון להאריך בעניינים אלו, כי קיום של גמול לאדם - לפי מעשיו, בתוך הכללים של טבע העולם הזה, הוא מופת ראוי לציון.
ספר "העיקרים" מציין גם הוא, שהתורה מפרטת דווקא את "הדברים הבאים דרך נס ואות או מופת", כמו ההבטחות הגשמיים "הבאים על קיום המצוות - שלא כדרך טבעו ומנהגו של עולם, כמו: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה), שאין מדרך מנהג הטבע לעשות התבואה בכל שנה ששית של שמיטה - לג' שנים! וכן "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח), וידוע שאפילו השמלה התלויה על המוט - תכלה בארבעים שנה!"
אבל השארות הנפש "הוא דבר מוכרח - מצד טבע הנפש", ואין צורך שתפרש אותו התורה. אך גם את הביאור הזה הוא דוחה.
הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ט)וכן בפירושו על המשנה - סנהדרין (פרק י)מיישב, שאין ספק שהתכלית היא חיי העולם הבא, אלא שהבטיחנו הקב"ה בתורה "שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש, ונהגה בחכמתה תמיד" אזי, הוא יסלק מאיתנו את כל המעצורים - "לפי שאי אפשר לאדם לעבוד את ה' - לא חולה, ולא רעב, ולא צמא, ולא במצב של מלחמה!" אשר על כן, אם יעשו רצונו מובטח להם "שיהיו בריאים ושלווים כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא".
לדבריו, כל ההטבות המובטחים לעושי רצונו, אינם אלא "אמצעיים וכלי עזר" בחיי העולם הזה, כדי שתקל עליו העבודה להגיע לתכלית האמיתית שהיא העולם הבא. ובאותה מידה, אם לא יקיימו - "יהיה עונשם שיבואו עליהם כל אותם המעצורים עד שלא יוכלו לעשות טוב"
היוצא מדבריו, שהתורה לא מפרטת כלל את השכר התכליתי - שלמענו פועל האדם, אלא רק את האמצעים להגיע אליו.
בעל ה"עקידת יצחק" כותב רעיון פורץ דרך. אין אנו חיים רק למען השלמות שבעולם הבא, אלא יש שלמות רוחנית - גם בחיים בעולם הזה. לדבריו, התורה אינה רק הכנה והזמנה לעולם אחר - טוב יותר, "אלא שהיא ההכנה והשלמות, אשר לא הוצרך אליה עוד שלמות צורה אחרת חלילה".
המהר"ל (תפארת ישראל פרק נ"ח) נוקט, שהעולם הזה והעולם הבא הם שני עולמות מקבילים, וכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו. והתורה ניתנה לצורך תיקון העולם הזה, ולא לצורך תיקונו של העולם הבא!
"העולם הזה הוא בעל חסרון בוודאי, ובו ברא יצר הרע, וצריך להשלמה. ואין השלמת העולם - רק בתורה שהיא מסלקת היצר הרע. ולכך נתן התורה ואמר: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - הכל הוא לסלק הרע מן העולם, כדי שיהיה הבריאה בשלמות. אבל עולם הבא הוא בשלמות מצד עצמו, ואין בו חסרון, ואין התורה תועלת אל עולם הבא לתקן אותו - ולכך לא נזכר עולם הבא בתורה". ומסכם: "העולם הזה - עולם בפני עצמו, ושלמותו בעצמו, ולא מצד אחר".