רבי שמעון בר יוחאי, ובנו אלעזר, היו שתים עשרה שנה במערה. הם למדו תורה שקועים עד צווארם בחול, והתקשו ביציאתם להבין איך זה שבני אדם עוסקים בחיי שעה. כל מה שנתנו בו עיניהם מיד נשרף. הם הוחזרו למערה לשנה נוספת.
את רשב"י ניתן היה שוב להחזיר למערה. בגלל ל"ג בעומר. הוא לא היה עומד בהילולא. כאיש האמת האולטימטיבי, שהטיח ללא מורא ביקורת נגד השלטון והסתכן בהוצאתו להורג, וכאיש הלימוד הצרוף, ההילולא היא סתירה מוחלטת להווייתו – עוזבים חיי עולם ומתמכרים לחיי שעה. היית ונושעת.
רשב"י הפך עם הזמן, לתעשייה לייצור מקובלים, פס ייצור של משקאות ח"י רוטל וקמע לשוחרי ישועות.
ההילולא היא סחף של שטיפת מוח קולקטיבית. זו לא בדיוק העלייה של האר"י הקדוש לשם, וגם לא של צדיקים במשך הדורות, שנבעה מצורך ושכנוע פנימיים. היום זו הענות לאופנה, המוזנת בעוצמה על ידי התקשורת והפרסומת, ומזינה את עצמה.
גדולי ישראל לא העלו בדעתם לקיים את מצוות ההילולא. לא הרב אלישיב ולא הרב עובדיה יוסף ולא אחרים. אם היה כאן אפילו שמץ של חומרה ראויה, הם היו הראשונים לקיים את ההילולא. אבל הם יודעים שרשב"י נמצא במשנה, והוא לא מוקד לחגיגות המוניות ושטחיות, המנצלות את התמימים ומספסרים ברגשותיהם.
ל"ג בעומר במירון לפני 76 שנה (צילום: יומן כרמל 221-1 יוני 15 1940 - ארכיון המדינה)
מידי שנה שבה התחרות על מספר המשתתפים בהילולא. זה כמו המימונה. ההילולא והמימונה הפכו לחגים לאומים. רק הפוליטיקאים עדיין חסרים בהילולא. זה יכול היה להיות מפגש מרתק בינם לבין רשב"י. ממש ענבי הגפן בענבי הגפן. מימונה לאשכנזים.
לא ירחק היום, שמי שלא יקיים את מצוות ההילולא, יוגדר פורק עול. כי ההילולא תנוצל בציניות בידי אנשי שררה, רודפי בצע והתקשורת, שיהפכו את רשב"י לקרדום לחפור בו. מזל שהם יצאו מהמערה. אחרת לא היה קבר ולא הילולא.
רשב"י חיבר את הזוהר לא כדי שנצלני המיסטיקה יעוותו להמונים את השכל, ידכאו את אישיותם וירוקנו את כיסיהם. רשב"י, מגדולי התנאים הרציונליסטיים, אוהב הלימוד האולטימטיבי, וסמל לקיחת אחריות האדם על עצמו, היה מעדיף לחזור למערתו, לפחות לפרק הזמן של ההילולא.
רשב"י לא מכיר את ההילולא הזאת. היא לא שלו. היא של דור אחר, שאינו מבחין בין אמת ושקר, בין שטחיות לעומק, ובין לימוד תורה למיסטיקה פופוליסטית.
מכיוון שרשב"י כבר לא יכול לחזור למערתו, אנחנו אלה שצריכים לעשות זאת.