לפני קרוב לשנתיים הלך לעולמו ניצול שואה, שהוכר על ידי הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר כנכה הזכאי לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
לייעוץ בזכויות ניצולי שואה:
בשנת 1991 האיש נפרד מאשתו אחרי 30 שנה ביחד. השניים מעולם לא התגרשו, אך גם לא חזרו לחיות ביחד, ואפילו באירועים משפחתיים הם נמנעו מלהיפגש.
שנתיים אחרי הפרידה, הוא מצא אהבה חדשה. בשנת 2002 הם עברו לגור יחד, תחילה בדירה שכורה ואחר כך בדירה בחולון שבת זוגו ירשה.
בסוף 2013 מצבו התדרדר במהירות. הוא חלה, בין היתר, באלצהיימר, ובשלב מסוים הפך לסיעודי לגמרי, עד שנפטר כמה חודשים לאחר מכן. קצת לפני שנפטר ילדיו הוציאו אותו מהדירה המשותפת עם זוגתו, והעבירו אותו לגדרה.
לאחר מותו, שתי הנשים הגישו בקשה למימוש זכאותן. הרשות לניצולי שואה לא הביעה עמדה לכאן או לכאן, וביקשה להציג פסק דין שיקבע מי מהן זכאית.
וכך נוצר מצב עגום, שבו שתי נשים שונות טוענות לזכאות לקבלת תגמוליו לאחר מותו, האחת מתוקף היותה בת זוגו, והשנייה מכוח היותה אשתו החוקית ממנה נפרד יותר מ-20 שנה לפני פטירתו.
בשלב זה הגיע הסיפור אל ועדת עררים ת"א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, היושבת בבית משפט השלום בתל אביב.
"האישה הראשונה" טענה שבחודשים האחרונים לחייו של "בעלה", הוא ובת זוגו הפסיקו להיות בני זוג, ועל כן היא, כאשתו, זכאית לקבלת התגמולים לאחר מותו.
מטעמה העיד החתן שלה, שטען כי בת הזוג לא סייעה בטיפול במנוח, ישנה בחדר נפרד, יצאה הרבה מהבית, ולמעשה השניים חיו כמו שותפים.
מן הצד השני ניצבה בת הזוג, או "האישה השנייה". היא סיפרה, בין השאר, שכל עוד המנוח תיפקד היא עזרה לו ככל יכולתה. מחודש דצמבר 2013 לא יכלה לשאת לבדה בנטל וביקשה עזרה מילדיו, שנענו ואף שכרו לאביהם מטפלת סיעודית.
אלא שאותה מטפלת הייתה עוינת ובוטה, ומנעה ממנה לגשת אל המנוח. בהמשך, לדבריה, גם בתו התנהגה אליה באותו אופן, ואף סילקה אותה כשבאה לבקר בדירה בגדרה.
חצצו בינה לבינו
השופטת בדימוס רחל גרינברג הסבירה שהמבחן לקביעת בן זוג הוא מהותי ולא פורמאלי. מטרת החוק היא לסייע למי שקיים חיים משותפים עם הנכה ערב פטירתו להסתגל למצב הקשה החדש בהדרגה.
במבחן זה, קבעה השופטת, אשתו של המנוח אינה עומדת. השופטת הבהירה שאין לייחס משקל לגרסתה בנוגע לטיב היחסים בינו לבין בת הזוג, מאחר שהיא מתבססת על מה ששמעה מפי ילדיה, שמשום מה לא הובאו לעדות.
לעומת זאת, השופטת קיבלה את גרסתה של האישה השנייה, והאמינה כי השינוי באורח החיים של בני הזוג נוצר עקב מחלתו של המנוח, ובמיוחד לנוכח התנהגותן של המטפלת והבת, שלמעשה חצצו בינה לבינו.
השופטת גם השתכנעה שהוצאתו מהדירה כחודשיים לפני פטירתו, לא נעשתה מרצונם או מיוזמתם של בני הזוג.
מסיבות אלה, השופטת קבעה שהאישה השנייה והמנוח היו "בני זוג" עד ליום פטירתו ופסקה שהיא הזכאית לקבלת תגמולים לפי החוק, ואילו תביעתה של אשתו נדחתה.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עורכי דין זכויות ניצולי שואה • לפסק הדין לחץ כאן
הכותבת: עורכת דין וטוענת רבנית ורד רון-טל עוסקת בדיני משפחה וזכויות אדם
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.