לפני 22 שנים הגעתי לכאן.
בחורה צעירה לימים, שנים בודדות לאחר נישואיה, עומדת על מפתן הבית הגדול הזה, שעיני כלל ישראל נשואות אליו.
כאשר פנה אלינו מרן זצוק"ל, לאחר פטירת הרבנית ע"ה, וביקש שנעבור להתגורר בביתו, היתה התשובה ברורה ומובנת מאליה. עבור כל זוג צעיר מדובר במהלך לא פשוט, הכרוך בקשיים רבים, כל שכן עבור זוג המתבקש להתגורר בביתו של גדול הדור. אבל כבת למשפחת אבוחצירא, שגדלה וחונכה על שימוש תלמידי חכמים, ידעתי שאין כאן מקום להיסוס.
בשבתות הראשונות, עוד היינו שולחים את הילדים לבני משפחה קרובים. חשבנו לתומנו, שהילדים הקטנים עלולים להפריע לרב בסדרי לימודו ולהטריד את מנוחתו. אלא שבאותן שבתות, הרב מיעט לדבר ומצב רוחו היה ירוד. כששאלנו אותו לפשר הדבר, הוא אמר מיד: "איפה עובדיה? איפה מרגלית? מדוע הם לא נשארים איתנו? הילדים שלכם מחיים אותי..."
המסר הובן. במשך שני עשורים מאז אותה שבת, כמעט ולא היו שבתות שבהן לא נכחו כל הילדים בשולחן השבת, לצידו של סבא. כולם ידעו שבשבתות יש לנו את הזכות להיות במחיצתו. זכות שלא תסולא בפז. אפילו כשנישאה ביתי הגדולה, והיתה הולכת מפעם לפעם לשבתות בבית חמיה וחמותה, היה קורא מרן לחתני לאחר השבת, ואומר לו בחביבות: "היית חסר לנו בשבת... לא תחסר לנו!"
כעת, 22 שנה אחרי, אני שוב עומדת על מפתן הדלת. מוצפת בזכרונות, געגועים, ודמעות.
אם בחייו של מרן זצוק"ל, המגורים בביתו היו משימה לא פשוטה, הרי שלאחר פטירתו, הפכה המשימה לכמעט בלתי אפשרית. כל פינה מעוררת געגועים. כל אבן מציפה זכרונות. חדרו של גדול הדור, בו בילה את מרבית שעות היממה בלימוד ובכתיבה, כסאו המיותם, שולחנו הטהור שהיה מכוסה תמיד בספרים על גבי ספרים, ולפתע ניתן להבחין בצבעו האמיתי... הכל נותר כפי שהיה, ממתין בדומיה לקול תורתו, שישוב למלא את חדרי הבית וחדרי הלב.
עשרות אלפי הספרים המכסים את קירות הבית, עדיין מרכינים את ראשם באבל. כל ספר וסיפורו הייחודי. אותם שנרכשו בשנות דלותו בפרוטות שנחסכו מפת לחמו, לצד אלו שליוו אותו בכל תלאותיו ומסעותיו. הם, שהיו כל עולמו, מצפים בדומיה לידו המלטפת של בעל הבית, שהתהלך בין דפיהם כמו בתוך שבילי ביתו.
אמנם היתה לנו הזכות להתגורר ב'בית המקדש' הזה, כאשר שירתנו את נשיא האלוקים שהיה בתוכנו. היינו ב'תפקיד'. אבל היום? פתאום הרגשנו, שהבית הזה פשוט 'גדול' עלינו...
ארגזים של שפע רוחני
אז איך אורזים 22 שנים בביתו של גדול הדור? כל הארגזים שבעולם לא יצליחו להכיל את השפע הרוחני שזכינו לו בין כותלי הבית הזה. גם המשאית הגדולה ביותר, לא תצליח להוביל את כל הרגעים שחווינו כאן, במחיצתו של מרן. רגעי שמחה, התרגשות וההתעלות, לצד רגעי משבר, אכזבה וכאב. כולם נצורים וחקוקים על לוח ליבנו. יש מהם שניקח עמנו הלאה לעבר העתיד, ויש שנעדיף להשאיר כאן בין קירות הבית. הקירות הללו, ראו ושמעו הכל. הם בודאי יהיו עדים נאמנים בבוא העת.
את ליל הסדר, כבר לא נחגוג בבית המיתולוגי ברחוב הקבלן. עם כל ההתרגשות המלווה מעבר לבית חדש, הפרידה קשה מנשוא. חותכת בבשר חי. עבורנו, זוהי פרידה נוספת מגדול הדור, שהיה גם אבא וסבא, בזמן שעוד לא התאוששנו מהפרידה הראשונה...
עין במר בוכה, אבל הלב שמח. לצד הקושי הגדול, ניצבת נחמה אמיתית, משמחת ומעודדת: הבית הקדוש הזה, שבו פעם ליבו של עם ישראל כולו, ימשיך להיות 'הבית של מרן'. מכאן, ימשיך לזרוח אורו הגדול לכל קצוות תבל, ביתר שאת וביתר עוז.
כאן, יעסקו תלמידיו הקרובים בכתבים הרבים שהותיר אחריו, ויוציאו אותם לאור עולם. אברכי חמד יהגו בתורתו הרחבה מני ים, וילדי ישראל הטהורים ישאבו שאיפות אמתיות לגדלות בתורה. מתוך חדר לימודו של מרן, הם יחזקו ויאמצו את הבעירה הפנימית "להיות כמו מרן הרב עובדיה".
מורשתו של מרן, חיה ונושמת בקרבם של רבבות. כעת הם יוכלו גם לחוש, לגעת, להרגיש את האדם הגדול שבענקים. ברצות ה' יתברך, ימשיך הבית הגדול הזה להיות מגדלור שיפיץ וינציח את מורשתו היחידה של מרן: לא כסף, לא שררה, ולא כבוד. רק תורה.
זוהי מורשתו, ואין בילתה.
לעולם לא אעזוב
כל כך הרבה אנשים יקרים ליוו אותנו כאן במשך השנים. לכל אחד מהם מגיעה תודה אישית, כנה ואמתית, מעומק הלב ממש.
בראש ובראשונה ניצב מרן זצוק"ל. קשה עלי הכתיבה. אין מילים שיצליחו לבטא את רגשות הלב, על הזכות להתקרב, לחיות בצל אורו הגדול. נהרות של דיו לא יספיקו להעלות על הכתב את ההודאה, על כל יום מחדש, על העידוד, החיזוק והתמיכה. בימים קשים, בזמנים של התמודדויות מורכבות, הוא שנסך בנו כוחות. במילותיו הרכות הצליח להשכיח אלפי מילים ולשונות רעות. בברכה לבבית אחת, השכיל להעלים כל צלקת ולרפא כל כאב.
כבר שנכנסתי אל הבית הזה, ושאלתי את עצמי איך נפלה בחלקי הזכות העצומה לשרת את גדול הדור, נזכרתי בסבתי, הרבנית מרים אבוחצירא ע"ה. כילדה קטנה, זכיתי לשמש אותה בביתה ולסייע לה במעשי החסד והכנסת האורחים שהמשיכה בהם גם אחרי פטירת בעלה, רבי יצחק אבוחצירא, ה'בבא חאקי' זצוק"ל. בכל פעם היתה מברכת אותי שאזכה להיכנס למשפחה של צדיקים ולבעל תלמיד חכם. ברכותיה עשו פירות.
הרב עובדיה יוסף - הסרט (צילום: אהרן רבינוביץ. מגיש: ישי כהן)
אני נפרדת מהבית הזה, כשבאוזניי מהדהדות המילים האחרונות שאמר לי מרן בערב האחרון כאן, במוצאי שבת חול המועד סוכות, בקול סדוק מדמעות, בעודו שוכב על מיטתו וסובל יסורים קשים: "רציתי להודות לך על כל השנים שטרחת, על כל מה שעשית עבורי. שלא תחשבי שאני לא יודע במה זה היה כרוך... לעולם לא אעזוב אתכם".
ואני יודעת שלא עזבת. מעולם.
והאיש משה
לא רבים מכירים מקרוב את בעלי, הרב משה. תמיד צנוע, אינו מחפש להתבלט ונחבא אל הכלים. "והאיש משה עניו", היה אומר עליו מרן זצוק"ל.
אלא שמאחורי האישיות השקטה הזו, הסתתרה כל השנים מסירות שאינה ניתנת לתיאור. כבר מגיל צעיר, הקדיש הרב משה את כל חייו לאביו. לילות כימים של דאגה לכל פרט והקרבה אין סופית, איך ניתן לסייע לאבא, להקל מעליו ככל האפשר. מעולם לא ראה את עצמו לנגד עיניו, רק את אביו הגדול ורווחתו.
מרן הרגיש זאת, והרעיף עליו אהבה בלי די. בימים שהרב משה לא חש בטוב, היה אומר לו מרן: "נעשיתי חולה מרוב צערי עליך". כזה היה הקשר ביניהם. כל ספר חדש שהיה יוצא לאור, היה אומר לו: "זה בזכותך. בזכות שהסרת מעלי את טרדות היום יום". באותם רגעים, לא היית מאושרת ממני.
גם כיום, לצד חיזוק מערכת הכשרות שהיתה אחד ממפעלי חייו של מרן, מקדיש הרב משה את כל עיתותיו להוציא את כתבי אביו לאור עולם, בדיוק כפי הדרך שהתווה כל השנים. בעז"ה בקרוב, עולם התורה כולו יראה את פירות ההשקעה הזו.
אין לי ספק שגם הפעם לא יאהב הרב משה את השורות הללו. לכן לא אאריך יתר על המידה. בכל זאת, אשה כשרה היא זו העושה את רצון בעלה.
אבל אי אפשר בלי תודה. קודם כל תודה אישית שלי, הרי בלעדיך לא הייתי זוכה בזכות הכבירה הזו... אבל גם תודה בשם רבבות בני אדם, המכירים לך טובה אין קץ על הטיפול המסור באבא. אביהם של ישראל.
תודה על הכל
תודה לכם, ילדיי היקרים. זכיתם לקרבה מיוחדת מסבא. הוא זה שעקב תדיר אחרי התקדמותכם בלימודים, בחן אתכם, וחתם לכם על התעודות... אבל יחד עם זאת, אכן היתה זו הקרבה לא פשוטה. מגיל קטן ידעתם שאצלנו בבית לא מרעישים "כי סבא לומד". השכלתם להבין שבבית של סבא צריכים להלך בחרדת קודש.
קשה לגדול בבית שבו אין מעט פרטיות עם אבא, או שיחה שקטה עם אמא. בבית הומה אנשים במרבית שעות היממה, היתה זו דרישה מעט מוגזמת. אבל עמדתם במשימה בגבורה. הזכות לחיות בצילו של סבא גדול הדור, בודאי תלווה אתכם עד סוף ימיכם.
תודה להוריי היקרים, אחיי ואחיותי, אשר היו עבורי מקור לכוחות ותעצומות נפש. לפני 20 שנה עברו הוריי להתגורר בסמיכות לביתו של מרן, על מנת שיוכלו לסייע לי ככל שיידרש. הם טוענים תמיד שזכו להיות 'יד ימיני', אבל האמת שהם היו שתי הידיים גם יחד, במסירות ובאהבה ללא תנאים. לא אשכח, איך בבוקר אחד, קרא מרן לאבא שלי, ייבדל לחיים טובים, לאחר חזרת הש"ץ בתפילת שחרית, ואמר לו: "תדע לך, בזכות המרק ששלחתם לי אתמול בערב, עסקתי בתורה עד אור הבוקר...".
תודה למשפחת יוסף היקרה. בניו ובנותיו של מרן, חתניו, כלותיו ונכדיו האהובים. אין לתאר את שמחתו של מרן כשראה את כל בני משפחתו העניפה עוסקים בתורה, הולכים בדרך ה' ומזכים את הרבים. אין ספור פעמים שמענו אותו מודה לקב"ה בדמעות על שזכה להתגשמות הפסוק "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך". לעולם אנצור את כל אותם שבתות וחגים יחד, את השיעורים המשפחתיים, השמחות והשבע ברכות שחגגנו כאן לכל נכד ונכדה שנישאו. תודה מקרב לב, לכל אותם שעזרו, סייעו ותמכו. בלב אוהב, בעין טובה ובנפש חפצה.
תודה אין סופית לכל צוות הבית המשמשים בקודש, שפעלו במסירות, להיות למרן לעזר ולסיוע בכל תחום בחיי היום יום. תודה לכם, מתפללי בית הכנסת, ומאות האנשים שצבאו על דלתותיו של מרן מידי יום. תודה על ההבנה, הסבלנות, התמיכה והעידוד. תודה לכל האנשים היקרים שליוו אותנו כל השנים, איש איש בדרכו, ביכולתו, בכישוריו. לבעל המכולת והירקן שעמדו לימינינו בכל עת... לשכנים היקרים שלנו, שסבלו לא מעט מההמוניות שאפיינה את הבית הזה.
מרן זצוק"ל הצטיין כל חייו בהכרת הטוב מופלאה. אין לי ספק, שממרום מושבו בגן עדן, הוא ממשיך להכיר טובה לכל תלמידיו וקרוביו שליוו אותו בחייו, וממשיך ללוות אותם בכל אשר יפנו.
ומעל הכל, תודה לך רבונו של עולם. עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. נפלאות דרכי ההשגחה העליונה.
עדיין על מפתן הדלת. מול השלט שנותר כשהיה: 'הרב עובדיה יוסף הראשון לציון', מתנגנות בראשי מילות השיר "כוכב מאיר", שכתבתי אחר פטירתו של מרן:
"וכוכב קטן מאיר, מחייך באפילה,
התעודד ילדי, אני צועד איתך,
אחוז בידי, המשך בדרכי,
אני עוד חי, עמוק בתוך ליבך..."