הראשון לציון במאמר תורני לליל הסדר • מיוחד

גולשי "כיכר השבת" מוזמנים להדפיס את המאמר ולפאר עמו את שולחן ליל הסדר בביתם.

חג החינוך

חג הפסח התברך בשמות רבים, חג הפסח, חג המצות, חג האביב, ויש שקוראים לו חג החינוך, או חג האמונה, כי חג זה הוא ההזדמנות שלנו לחנך את בנינו לאמונה בה' יתברך, שהרי סיפור יציאת מצרים הוא יסוד האמונה לכל השנה. וכפי המעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה רגיל להתאכסן מפעם לפעם בפונדק אותו ניהל יהודי פשוט מאד אך ירא שמים. והנה פעם אחת הגיע הרב לאותו פונדק, ומיד הבחין שאצל הפונדקאי חלה ירידה גדולה ביראת שמים. כאשר חקר אותו הרב, התברר ששהה בפונדק "משכיל" אפיקורוס, וכאשר ראה שלפניו יהודי פשוט, ניצל זאת כדי להכניס בו ארס של כפירה. אותו רשע הוציא מתרמילו נתח של בשר חזיר, והתרברב בפני הפונדקאי: הנה אני אוכל זאת בכוונה כדי להרגיז את האלקים, אם לא יקרה לי שום דבר רע הרי זה סימן שאין אלקים! עפרא לפומיה. אמר ועשה. הפונדקאי היה בטוח שברגע בו יכנס בשר התועבה לתוך פיו של האורח תצבה בטנו והוא יפול כפגר שמת. לתדהמתו מאומה לא קרה, ומאז אמונתו מאד התקררה, והוא מפקפק ומגמגם אם אכן יש שכר ועונש. עד כאן דברי הפונדקאי. הרב לא מיהר לענות לכסיל כאוולתו, אלא חיכה להזדמנות נאותה שאכן באה.

בתו של הפונדקאי חזרה באותו יום מבית הספר בסוף שנת הלימודים, ובידה תעודה המורה על הישגיה. הרב ביקש לראות את התעודה, והילדה מיהרה להיענות לבקשתו ולהתכבד בציוניה הטובים. בין הציונים היה ציון "מצוין" בנגינה בחליל. הרב עשה את עצמו מפקפק ביכולת נגינתה המצויינת וביקש שהיא תוכיח לו זאת על ידי שתנגן בפניו, אולם הילדה סירבה, ואז אמר לה הרב: אם כן מנין לי שאכן את מנגנת מצויין? והיא מיהרה לענות: בשביל זה יש לי תעודה! נבחנתי אצל המורה והמנהלת והן מעידות עלי שאני מנגנת מצויין, כדי שלא אצטרך להוכיח את יכולתי לכל דורש.

או אז פנה רבי ישראל מסלנט אל אביה שנכח במקום ואמר: ישמעו אוזניך מה שפי בתך מדבר! אף הקדוש ברוך הוא לא יוכיח את יכולתו לכל דורש ומבקש, "יש לו תעודה"! כביכול הוא הוכיח את האמת שהוא בורא ומנהיג העולם, משלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, לעיני כל ישראל ביציאת מצרים בנסים גדולים מפורסמים, והכל מתועד בספר התורה, ואין זה מכבודו "להבחן" שוב ושוב אצל כל טפש או רשע!

אשר על כן מצוה עלינו לנצל כל רגע בליל הסדר הבא עלינו לטובה, כדי לספר בסיפור יציאת מצרים, ולהחדיר את האמונה הפשוטה בה' ובהשגחתו הפרטית בלב כל השומעים.

מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו (ש"ע סי' תעב סט"ז)

יש מי שכתב שבזמננו שיש שפע גדול, והילדים רגילים לקבל מתנות וממתקים רבים בכל יום, ובודאי בימי שבת וחג, אין זה עושה עליהם שום רושם מה שמחלקים להם קליות ואגוזים. ועל כן כתב שיש לתת קליות ואגוזים לילדים בתנאי שישאלו שאלות, וכך יש למשוך אותם בדברים ובמתנות כדי שאם ישאלו שאלות יקבלו את המתנות (אלה הם מועדי סימן כח).

ונראה שמרן אאמו"ר זיע"א רמז ליישב הערה זו, בספרו חזון עובדיה (הלכות ליל הסדר עמ' ה), שכתב: מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, בליל פסח קודם עשיית הסדר, וכן מיני מתיקה וכיוצא בזה, כדי שלא יישנו, ויראו שינוי וישאלו. ומקורו משלחן ערוך הגר"ז (סי' תעב סעיף לא). כלומר, שבדרך כלל נותנים להם ממתקים רק לאחר הסעודה, וכאשר נותנים להם בליל הסדר קודם עשיית הסדר ממתקים, הרי הם מתעוררים לשאול: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שאביהם נעשה נדיב, וכבר בתחילת הלילה קודם הסעודה הוא מחלק להם ממתקים. וכן ראיתי שהביא בספר ארחות רבינו ח"ב (עמ' נח), שהסטייפלר נהג לחלק קליות ואגוזים לתינוקות מיד בבואו מבית הכנסת.

על כל פנים יש חשיבות גדולה לחלק קליות ואגוזים בליל הסדר לילדים, עד שכתב בחזון עובדיה (הלכות ליל הסדר עמ' ו) שלחלק לילדים אגוזים וממתקים לעוררם בשאלה, הוא יותר הכרחי וחשוב מאשר לתת לפני הילדים כוס של יין בארבע כוסות, שהרי אינם חייבים במצוות. אבל עיקר המצוה וגולת הכותרת בליל הסדר היא לספר לילדים סיפור יציאת מצרים על ידי שאלה ותשובה.

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לֹא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך (מתוך ההגדה של פסח)

וכבר עמדו המפרשים על השאלה, מה בין סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר, לכל השנה, והלא בכל השנה יש מצוה לזכור יציאת מצרים, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות (ברכות יב:). אלא שבכל השנה יש מצוה להזכיר את יציאת מצרים, ותו לא. אבל בליל הסדר מצוה לספר בדרך של שאלה ותשובה דוקא, וכפי שנאמר בפסוק (שמות פרק יג, יד): "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" וגו', שעל ידי שהבן שואל והאב משיב, הדברים נחקקים במוחו של הבן. ולכן תיקנו חכמינו בעלי ההגדה שהבן ישאל שאלות בתחילת ההגדה – מה נשתנה וכו', והאב עונה – עבדים היינו וכו'. וכן תיקנו כמה שינויים בליל הסדר, כמו שמחלקים קליות ואגוזים ומיני מתיקה בתחילת הסדר, ושני טיבולים, ועוד, כדי שיתעוררו הילדים לשאול על כך, ומתוך זה יתעוררו לשים לב גם על כל השנויים ומנהגי לילה זה, וישאלו שאלות המבוארים בנוסח מה נשתנה, ואז האבא יענה להם בסיפור יציאת מצרים (עמק ברכה פומרנצ'יק עמ' עז בשם הגר"ח מבריסק. דרך פקודיך מצוה כא חלק המעשה אות ב. משנה ברורה סי' תעב ס"ק נ).

ולכן גם לא די בזכירת יציאת מצרים בלבד, אלא מצוה להרחיב בסיפור יציאת מצרים, כי זהו הזמן הראוי ביותר להחדיר בלבם אמונה בה' יתברך. וכמו שכתב בספר מנוחה וקדושה (עמ' רסט בהגהה) לתלמיד הגר"ח מוולוז'ין: כי בורא עולם שברא אותנו, וגם את יצרנו הרע, יודע שבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אז מועיל מעשה השרשת יראת שמים לבנינו, ולא בזמן אחר.

ומרן החיד"א בהגדה של פסח שמחת הרגל כתב, שהטעם שסיפור יציאת מצרים צריך להיות בדרך של שאלה ותשובה, משום שהמצה נקראת "לחם עוני", ואמרו בגמרא (פסחים לו.) שהוא לחם שעונים עליו דברים הרבה, ואין עניה אלא כשעונה לאחרים על שאלותיהם.

אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים

אצל מרן אאמו"ר זיע"א נהגנו בקריאת ההגדה, שכל אחד קורא קטע, וכאשר היינו מגיעים ל"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", מרן היה מבקש מאותו שהגיע תורו לקרוא שני קטעים, של החכם והרשע, כדי שלא יקרא אחד "חכם מה הוא אומר", והשני "רשע מה הוא אומר"...

גם הבנות והכלות היו קוראות קטע מההגדה לפי התור. ואין בזה משום קול באשה ערוה, שהרי במגילה (כג.) שנינו: הכל עולים למנין שבעה, אפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור. והלוא כשקוראים בתורה מנגנים לפי טעמי המקרא, אזלא גריש, רביע וכו', ואף על פי כן אמרו שמעיקר הדין אשה היתה יכולה לקרוא בתורה, משום שכל שהוא כדרך קריאה ולא דרך שיר, אין בו משום קול באשה ערוה. אלא שלמעשה תיקנו שאשה לא תעלה לתורה מטעם אחר.

הרבנית ע"ה היתה קוראת את כל ההגדה לאט ובמתינות, כמונה מרגליות, ומרן זיע"א במדותיו הטובות היה ממתין לה בסבלנות, וכשהיה רואה שהיא עדיין לא הספיקה להדביר את הקצב, היה עוצר את הקריאה ואומר בינתיים עוד חידוש על ההגדה, כדי שכולם יהיו יחד. ולכן אם אדם רואה שאשתו צריכה להפסיק בקריאת ההגדה כדי לטפל בתינוק וכדומה, ינצל הזמן כדי להרחיב בסיפור יציאת מצרים עד שהיא תחזור ותצטרף אליהם.

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

נאמר בפסוק: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י, ב), מה הפירוש "באזני בנך", וכי צריך לאחוז באוזן בנו ולדבר בתוכה? אלא הכוונה היא, שידבר דברים פשוטים שנכנסים לאזנו, לפי רמתו של הבן, ולא יתפתה לומר פלפולים וחידושים עמוקים שאינם מתאימים לאזן בנו. ואם יש לו בן גדול יותר, יאמר לו חידושים ברמה גבוהה יותר. וכך היה נוהג מרן אאמו"ר זיע"א, מצד אחד היה מספר בליל הסדר את סיפור עשרת המכות בשפה פשוטה, כמו גננת בגן ילדים, וזה עבור הילדים הרכים. אבל מצד שני בניו ונכדיו הגדולים הסובבים הודו, זכו לשמוע ממנו קושיות ותירוצים שהיו משתעשעים בהם. והיה מאריך הרבה, עד שהיינו אומרים לו שעוד מעט חצות הלילה, והיה מזדרז לאכול את האפיקומן קודם חצות.

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים

נהגו לעשות את המצות עבודת יד עגולות דוקא, וכמובן שהטעם הפשוט הוא, כדי שלא יצטרכו לאבד זמן על שרטוט וריבוע המצה, וכשם שאין עושים את המצה סריקין המצויירים שלא תחמיץ, וכמו שכתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (בהשמטות ס"ס לב, עפ"ד הש"ע סי' תס ס"ד). אולם רבותינו האחרונים כתבו כמה טעמים ורמזים יפים בזה.

בספר נחלת שדה (עמ' 109) כתב, שיש בזה רמז למה שאמרו בגמ' תענית (לא.) שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, ולכן עושים המצה עגולה רמז למחול הזה שהוא עגול, כי בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל.

בספר כתר שם טוב (עמ' 131) כתב, שהעיגול מורה על האמונה בה' יתברך שאין לו התחלה ואין לו סוף, ובלילה הזה מחדירים את האמונה, וגם המצה נקראת נהמא דמהימנותא, לחם האמונה, ולכן עושים אותה עגולה.

בספר שמחים בצאתם (עמ' שמה) כתב, שגלות מצרים היא בחינת נפילה הרמוזה באות נ', כי ידוע שירדו למצרים כדי לתקן הניצוצות שנפלו שם, ובגאולת מצרים באה להם סמיכה הרמוזה באות ס' שהיא עגולה, ולכן גם נצטוו באכילת מצה שהיא עגולה כתמונת ס'. וגם "מצה" היא גימטריה "סמיכה".

כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח

בכל שנה בפרוס חג הפסח מרן אאמו"ר זיע"א היה מעורר על כך, שחובה קדושה על כל אחד ואחד לתרום לקמחא דפסחא כפי כחו, והיה רגיל לספר את המעשה בהרב מבריסק בעל בית הלוי, ששנה אחת בערב פסח הגיע אליו יהודי עני, ושאלה בפיו: האם יוצאים ידי חובה בארבע כוסות של חלב, היות והיין ביוקר, ואינו לפי כיסי? קרא הגאון מבריסק את אשתו הרבנית, ולחש לה לתת לאיש עשרים וחמשה רובל, כדי שיוכל לקנות יין לארבע כוסות, משניגשה לתת לו, סירב האיש ולא קיבל, באמרו: לשאול שאלה באתי, ולא חס ושלום לפשוט יד. אולם הרב שידלו בדברים, שהמעות נתונות לו בהלואה, עד שירחיב ה' גבולו. משיצא האיש עם המעות, שאלה הרבנית: מה ראית לתת לו עשרים וחמשה רובל, הרי יין לארבע כוסות אינו עולה על שנים או שלשה רובל? ויען הרב: דברים כפשוטם, הרי שמעת את שאלתו "האם יוצאים ידי חובה בארבע כוסות של חלב", ואילו היה לו סדר ליל פסח כהלכתו, בשר ודגים, הלא אסור לשתות חלב אחר הסעודה, והיאך יקיים מצות ארבע כוסות בחלב, שהרי שתי כוסות אנחנו שותים לאחר הסעודה בברכת המזון ובהלל, אלא ודאי שאין לו לצרכי פסח כלל, לכן נתתי לו די מחסורו...

היום בזמנינו, בני הישיבות והאברכים הם כמו שבט לוי, אותם אברכים צדיקים שמאסו בעבודה של העולם הזה, והלכו ושמו את נפשם בכפם כדי ללמוד תורה – הם שבט לוי, וכמו שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', וכמ"ש הרמב"ם (פי"ג מהלכות שמיטה ויובל הי"ב-יג), לכן מצוה לתרום להם ולשמח אותם בחג.

מרן אאמו"ר זיע"א היה רגיל לומר בדרשותיו, שיש בעם ישראל שלש כיתות, ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים, ראשית תיבות "גבר", הביישנים אלו העניים שזקוקים לצדקה, אבל מתביישים לבקש, והרחמנים אלו העשירים שרוצים לתת, אבל אינם מכירים את העניים ואינם יודעים למי לתת. ויש באמצע את הגומלי חסדים, אלו הגבאי צדקה, שהם מכירים את העשירים ואת העניים, ומקבלים מזה ונותנים לזה.

פעם אחת מרן זיע"א דיבר בשיעורו על מצוה חשובה זו, והנה הוא רואה שהקהל נרדם, מיד התחיל לומר סיפורי מעשיות ומילתא דבדיחותא וכולם התעוררו. כשראה מרן שהצבור עירני, אמר להם: בברכות השחר אנחנו מברכים "המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי", ואחר כך חותמים "גומל חסדים טובים לעמו ישראל", לכן גם אתם לאחר שהתעוררתם, צריכים עתה לגמול חסדים טובים ולתרום בעין טובה וביד רחבה עבור קמחא דפסחא.

פסח שהיו אבותינו אוכלים

מלבד סיפור יציאת מצרים, נכון לומר בליל הסדר גם הלכות פסח וטעמי המצוות של פסח, וכמו שעונה לבן החכם: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" שהוא מהלכות הפסח, וכלשון מרן הש"ע (סי' תפא ס"ב): חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. עכ"ל. כגון לבאר טעמי מצוות קרבן פסח – מדוע קרבן פסח נאכל בדוקא צלי? וכן מדוע נאמר בקרבן פסח "ועצם לא תשברו בו"? התשובה לכך, לפי שה' יתברך צוה את ישראל לשחוט את השה במצרים, כדי לשלול את טענת המצרים שהשה הוא אלהיהם, וכאשר ראו המצרים שעם ישראל לוקחים את השה, ואמרו להם שבדעתם לשחטו ולצלותו ולאכלו, אמרו להם המצרים שלא יתכן שיעשו כן לאלהיהם, ובודאי השה יגן על עצמו. אשר על כן צוה ה' יתברך שיצלו בדוקא את השה, וכך יתפשט ריחו בכל מצרים, וכמו שאמרו במדרש רבה (יט, ה) שריחו התפשט למרחק של 1,600 ק"מ! והמצרים לא יוכלו לומר שלא ידעו על צלייתו. וגם מי שלא היה לו חוש ריח, הרי שראה את שלדיהם של הכבשים שהיו פזורים בכל מצרים, שהרי עם ישראל נצטוו "ועצם לא תשברו בו", וכך לא יוכלו לטעון שאלו עצמות של בעלי חיים אחרים.

בספר החינוך (מצוה ז, ומצוה טז) כותב טעם נוסף שמיישב גם הוא את שתי השאלות הנ"ל, לפי שבליל הסדר צריכים להרגיש בני חורין, ודרך עשירים שיש לו הרבה בשר והם אוכלים צלי, אבל עני שיש לו חתיכת בשר קטנה חס עליה שלא תשרף, ומבשל הבשר בתוך תבשיל גדול, שלא יאבד ממנו מאומה, וגם יתן לו טעם בכל התבשיל. וכן העני דרכו לשבור את העצם, אבל עשיר שיש לו הרבה בשר, אינו שובר עצמות, וזו דרך חירות.

חומרות בפסח

נהגו ישראל קדושים להחמיר בהכנות לפסח לפני ולפנים משורת הדין. אולם צריך להזהר שלא להגיע לידי מחלוקת ומריבה חס ושלום, וכמו שכתב החיד"א בדרך רמז, שכל אחד יהיה 'מוציא מצה', שיוציא מביתו את המצה ומריבה, ויעשו הכל באהבה ואחוה שלום וריעות. ומרן אאמו"ר זיע"א היה רגיל לספר בהקשר לזה, מעשה באיש אחד שבא אחר ימי הפסח לגרש את אשתו, בבית דינו של הרב הקדוש רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, שאל אותו הרב, מה לך כי תרצה לגרש את אשתך, השיב הבעל, האשה הזאת האכילה אותי בפסח מצה שרויה, בניגוד למסורת אבותי, ציוה הרב באותו מעמד לקרוא את אשתו הרבנית, וכשבאה, שאל אותה הגידי נא לי באמת איזה מצות הנחת לפני בליל הסדר? הרבנית החרישה, כי יראה לספר, אמר לה הרב, אל תיראי, הגידי לי את האמת, ותען הרבנית, שמתי לפניך מצות פשוטות, בלתי שמורות, ומעשה שהיה כך היה, את המצה השמורה שנאפתה בערב פסח לשם מצוה, הנחתי במפה מיוחדת בארון שבחדר, ובהיותי טרודה בהכנת הסדר, בא איש עני אחד ואמר שאין לו מצה שמורה לליל הסדר, אחד מבני הבית שלא ידע שהמצה הזאת הוכנה לרבינו לליל הסדר, נטל את המצה ונתן אותה לעני, ובבואי לקחת את המצה נדהמתי בראותי שנלקחה מן הארון, ולא ידעתי מה לעשות, ויראתי לספר לבעלי הקדוש, נמלכתי ולקחתי מצה פשוטה והנחתיה בתוך המפה, ועשיתי עצמי כלא יודעת דבר מכל הנעשה, והרב הקדוש ערך את הסדר על מצה פשוטה זו. אז אמר הרב הקדוש לזה שבא לגרש את אשתו, ראה בני, אני אכלתי מצה פשוטה בליל הסדר ועשיתי את עצמי כלא יודע ולא מרגיש, למען לא אבוא לידי כעס והקפדה, והכל למען השלום, ואתה בא לגרש את אשתך בשביל מנהג של מצה שרויה, הרי אין זה מן הדין כלל. עשה הרב ביניהם שלום, ונתפייסו, והלכו לביתם לשלום. ישמע חכם ויוסף לקח.

יהי רצון שה' יתברך יראה בעניינו, ויחיש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, לארץ קדשנו, וישלח משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן. ונזכה כולנו לחוג את חג המצות, ברוב שמחה ודיצות. חג כשר ושמח לכל בית ישראל. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

הובא על ידי הרב יצחק לוי