בכל צעד ושעל
אם חשקה נפשכם לזקק את ההצלחה של תנועת 'דגל התורה' אחרי כמעט שלושה עשורים של פעילות במערכת הפוליטית והציבורית, גשו לחדר האוכל של המלון הצנוע בקיבוץ חפץ חיים בזמן ארוחת הערב ותקבלו שיעור חינמי איך בונים הצלחה. לכו תראו את 400 הפעילים שיושבים סביב לשולחנות הערוכים, מאושרים בחלקם, לא מאמינים למזלם הטוב שזכו להיות חלק מהתנועה הזו.
התנאים הגשמיים אולי הם לא הסיפור, אבל יש בהם ללמד לא מעט על הצורה שבה מתנהלת המפלגה.
עברנו בינות לחדרי האוכל וראינו את האושר של המשתתפים שפשוט נשפך על הצלחות. כולם סיפרו על ההצלחה הקולינרית של המארגנים שהביאו שפע שכמוהו לא נראה מאז ימי חנוכת ישיבת תורה בתפארתה. גם אם נתנסח בעדינות בודאי לא נפתיע אתכם אם נספר לכם, שלו היה האוכל הזה מוגש בוועידות של מפלגות אחרות - בלי לנקוב בשמות - המארגנים והטבחים היו מוצאים את עצמם באותו ערב באסף הרופא בטיפול חירום. איפה היינות, איפה הסטייקים? נו, באמת, זו צורה?
אז נכון, התנאים הגשמיים באירועים של 'דגל התורה' לא השתנו בשלושים השנה האחרונות. לא מן הנמנע שסט הכלים ששימש את עסקני התנועה בעת ייסוד התנועה, שימש גם את נכדיהם שהגיעו לחגוג עצמאות אחרי שלושים שנה - אבל אולי דווקא הפשטות והצניעות הן סוד כוחה של התנועה הזו. מי שרואה את ההערכה שיש לנציגים הליטאיים בכל מקומות מושבותיהם מבין שבסוף היום הציבור לא אוהב שמסתכלים עליו מלמעלה. תנו לנו נציגים שמרוצים עד הגג משניצל 'העדה' העושים את מלאכתם נאמנה, וקחו שני נציגים שעסוקים ביום-יום בבירור שנת הבציר של היין שממנו ישתו באירועי הערב.
מפלגה שחלק ניכר מעסקניה מגיע לאירועיה באמצעות הסעות מאורגנות של הופמן - היא מפלגה שעדיין לא שכחה מה העיקר ומה הטפל. דומה שזו המפלגה היחידה בארץ שנוהרים אליה 400 פעילים ועדיין יש מקומות חניה במגרשים בחוץ. זו המפלגה היחידה שגם ה'גבירים' שמחזיקים כבר רכבים, פעמים רבות מדובר ברכב שנולד כמה שנים לפניהם. הפשטות הזו, שאיש לא מתפאר בה כי היא נראית כל כך טבעית, כל כך מתבקשת, היא לא מובנת מאליה במערכת הפוליטית של היום.
ביום חגה של התנועה הזו, מותר לה להתפאר בעומדים בראש המערכת הפוליטית שלה. נציגיה בכנסת הם דוגמה מובהקת לדמויות של אנשי ציבור אמתיים. אילו היה לנו עוד כמה מהם, הפוליטיקה החרדית הייתה היום במקום טוב בהרבה.
קחו את ח"כ משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, אחד מהתפקידים הכי משפיעים במדינת ישראל. מאות מיליארדים עוברים לו מתחת לידיים כבר לא מעט שנים, בלי ששום טיפה נושרת אצלו בסביבה. יהודי במעמדו, אחרי שלושים שנה בכנסת, כבר היה אמור לפתח מנגנונים שירפדו לו את העבודה ואת החיים: נהגים, צי עוזרים, ארוחות ערב עם בכירי המשק, חופשות בריזורטים יוקרתיים בחו"ל. איפה הוא ואיפה זה. היהודי נוהג לעצמו, יוצא לחופשות בדירות שכורות בצפון הארץ ומתגורר בדירה שאפילו בחור לא מי יודע מה מבוקש בשידוכים כבר לא היה מסתכל עליה. סדר היום שלו הזוי. ילד בן עשרים היה מתמוטט מכזה לו"ז אחרי שבוע. אבל גפני מתחיל הכי חזק שהוא יכול ואז מגביר את הקצב. רק הוא, הקב"ה והעוזר המסור שלו שלוימי פולק, יודעים איך היהודי הזה לא מתמוטט.
ועל ח"כ אורי מקלב דומה שלא צריך להכביר במילים. פעם אחר פעם הוא זוכה בתואר המכובד: שיאן הנוכחות במשכן הכנסת. העוזרים שלו הולכים טרוטי עיניים, הלשכה שלו עובדת מסביב לשעון שישה ימים בשבוע והוא מטפל בשבוע במספר פניות שמעלה את התהייה: האם במדינת ישראל באמת מתגוררים רק שמונה מיליון תושבים או שזה רק המספר שפונה לח"כ מקלב בשבוע?
אוהו, ר' מוישה
הפשטות והמסירות מחלחלות למטה. נכון, קל מאוד להסתכל בציניות על חברי הסניף של 'דגל התורה' מעיירת פריפריה שהגיעו מרוגשים עד לשד עצמותיהם לאירוע כשהם סוחבים שקיות גדולות של 'מכבסת זוהר' שנותרו להם מימי הישיבה ובה טלית, תפילין וקצת חטיפים שהרבנית ארזה להם שיהיה להם לדרך ומסתובבים בארשת פנים חשובה, משל הם היו 'צירי-על' בוועידה הדמוקרטית שתבחר את המועמד הבא לנשיאות ארצות-הברית ולא שלוחי ציבור שפסגת פעילותם הציבורית הייתה שותפות בפגישה עם נציג העירייה על שיקום דרך הכורכר שמובילה ל'חניכי' המקומי. אבל לא חייבים להיות ציניים, אפשר להסתכל על זה גם בחינניות ובהערכה.
האברכים הצעירים האלה שניהלו מאבק הרואי כדי להיבחר לחברים מן המניין בסניף המקומי בעיירה שבה הם מתגוררים, לא נלחמו בשביל לקבל משכורת שמנה או ג'וב חלומות. התפקיד שלהם בא לידי ביטוי בדרך כלל רק בבחירות, אז הם נוסעים בשלושה אוטובוסים לירושלים, סוחבים גלילים מנוילנים של שלטי בחירות ומחלקים אותם בפנים סמוקות ונרגשות לילדי השכונה.
במקרים חריגים, הם מדברים עם העוזר של מקלב על האוטובוס שאיחר כבר פעם שלישית השבוע ברבע שעה ("אל תגיד שאני אמרתי לך, אבל נראה לי שזה הוראה של ראש העיר. הם לא רוצים שנגור כאן", הוא לוחש לעוזר של מקלב. "אורי [כך במקור. ש"ב], חייב להיכנס לעובי הקורה. שיגיד לביבי שהוא מפיל את הממשלה. אין ברירה"), ובליל שבת הם מנתחים בארשת פנים רצינית לאברכים שלא זכו להיות חברי סניף של 'דגל' את סיכויי ההישרדות של הממשלה הצרה. אז כן, הם מתרגשים, פתאום הם רואים את כל האנשים שהם קוראים עליהם ב'יתד' ומבינים שעל ידי הרבה עבודה קשה יש להם סיכוי יום אחד להסתובב עם אוזניית בלוטוס ולבקש ממנהל המזון במלון להביא מיד עוד פטל לשולחנות. כל החלומות בהישג יד. קצת עבודה קשה, וגם הם יתקעו דגל.
שיא הוועידה, לפחות מבחינת כותב השורות, היה ראיון רדיופוני בלתי נשכח של ציר טרי מנצרת עילית. הציר הנ"ל, אברך צעיר שנישא בחורף האחרון, הצליח להשתחל בדרך לא דרך לוועידה. משעות הצהריים המוקדמות הוא הסתובב ליד טכנאי הרדיו שהקימו שם אולפן נייד והודיע להם בקול נחרץ שיהיה מה שיהיה, הוא לא מתראיין. "לא יעזרו לחצים, חבל לכם על המאמצים, אני לא מתראיין - וזהו". לקראת הערב, הוא התחיל להתרכך. "תשמעו", הוא אמר בקול נמוך, "אני רואה שאין בררה - ומשהו צריך להגיד את הדברים. אם אין בררה, אין בררה. אני רואה שזה מה שהקב"ה רוצה". רגע לפני שהטכנאים קראו למאבטחים, הוא נעלם לקדם את פניו של ח"כ משה גפני - להלן: "אוהו, רב מוישה, מה העניינים".
נקצר לכם את התהליכים, רק הקב"ה יודע איך הנ"ל הצליח להשתחל לשידור הרדיופוני כאורח מרכזי - וכה היו דבריו של היהודי שכזכור התחתן לפני ארבעה חודשים ובליל הסדר יחגוג את יום הולדתו ה-22: "הרבה שואלים אותי מה סוד ההצלחה שלי. יש לי חברים שאומרים שזה בזכות הכישרון שלי, יש כאלה שאומרים שזה בזכות המסירוס נפש (ההגייה במקור. ש"ב). נו טוב, אולי זה גם (מסמיק קלות) - אבל זה לא העיקר. מה העיקר אתה שואל", הוא ממשיך ברצף בלי לחכות לתגובה של המראיין ההמום, "שאלה מצוינת. בוא אני אגלה לך את הסוד: הכל זה התייעצות עם מרנן ורבנן על כל צעד ושעל. אני לא זז בלעדיהם סנטימטר. רק ככה מצליחים. אני אומר כאן לחברים: אין קיצורי דרך. אתם רוצים להצליח? מרנן ורבנן! צעד ושעל! זהו".
וישנה עוד תופעה חרדית שמגיעה לשיאה בכינוסים מהסוג הזה. נקרא לה לצורך העניין - תופעת המייסדים. זו מחלה חרדית שמאפיינת כל מוסד באשר הוא, אבל מגיעה לשיאה בכינוסים פוליטיים ובהתארגנויות ציבוריות. כותב השורות נפל קרבן ל-300 שיחות בארבע עיניים שבמהלכן הוא שמע מאיש שיחו את סדרת המשפטים הבאה: "אני לא אוהב לדבר על זה, אבל בוא, מישהו צריך להגיד גם את האמת, מי שלמעיישה הקים את 'דגל התורה' הייתי אני. מי לא צחק עלי בהתחלה, אמרו לי שאני מדמיין, שאני חולה שזקוק לאשפוז, אבל לא ויתרתי, כזה אני - משוגע (זה השלב שהטון מונמך ומשפט המחץ נשלף: איך המשגיח שלי היה אומר: רק משוגעים מצליחים בחיים). על הרב מפוניבז' לא צחקו? נו, תראה מה הוא הקים, ותראה מה קורה כאן היום ברוך השם. לא אשכח שבסוף, אחרי שהבאתי בידיים שתי מנדטים נגד כל הסיכויים, אחרי ששרפו לי את הבית והרגו את השווער שלי במכות רצח, הרב שך קרא לי ואמר לי בחיוך: אתה צדקת. אני לא צריך כבוד, אין לי עניין שאף אחד יידע מזה, אבל אם אנחנו כבר מדברים, זו האמת. גפני יכול לספר מה שהוא רוצה. אני המצאתי את גפני. אם רק הייתי רוצה - הייתי במקומו. אוהו, כמה שהרב שך התחנן אלי, אבל מה אני צריך את זה. אשתי אומרת שאני אוהב את העשייה מאחורי הקלעים והיא צודקת".
שיחה כזו ב-300 וריאציות שונות נשמעה שוב ושוב בפינות החמד של מלון חפץ חיים. לא ברור מה מניע את האנשים. הלא כולם יודעים שאתה בן 25 ודגל התורה הוקמה לפני 30 שנה. הרי גם אני וגם אתה יודעים שאת הרב שך ראית רק במדבקות שחילקו ב'מתמידים' ב'חדר', וגם זה רק בשבועות שהיית מצטיין. מה גורם לך למען השם להתבזות? למה? וזה לא אחת ולא שתיים - מאות! למה רבותי, למה?
תורת המספרים
ואם כבר למה, אז זו השאלה שריחפה יחד עם היתושים מעל אולם הכינוסים בחפץ חיים. למה פתאום החליטו קברניטי המפלגה לכנס ועידה? למה תנועה שמאז שקמה לא עשתה ועידה אחת, קמה בוקר אחד מחליטה שהיא עם ומתחילה ללכת לחפץ חיים? מה השתנה פתאום.
שתי תשובות בדבר. תשובה המיועדת פנימה ותשובה החוצה.
שניים וחצי עשורים החזיקה הכרזת העצמאות של הציבור הליטאי מעמד. הליטאים שהפכו לציבור בשנת תשמ"ט, הצליחו להחזיק מעמד כגוף אחד עד פטירת מרן הגרי"ש אלישיב. מאז המצב, כפי שידוע לכל, לא אטרקציה גדולה. לצערנו, מי שמסתכל לעתיד, רואה רק הסלמה של המצב הנוכחי. ההתפלגות לשבטים היא כמעט בלתי נמנעת. לא ירחק היום ש'דגל התורה' תהפוך לתאומה של 'אגודת ישראל' - פדרציה של חוגים וקהילות שמצטופפות תחת מטרייה פוליטית אחת כשכל נציג מחויב רק לחוג ולרב ששלח אותו לכנסת. דווקא בימים ש'אגודת ישראל' מציגה לראווה אחדות מקיר לקיר ומועצת גדולי התורה מתכנסת כפי שלא התכנסה מעולם, המצב בציבור הליטאי מעורר לא מעט חשש ודאגה.
ועידה כזו, מאוחדת, שבראשה יושבים ראשי הישיבות שנותנים גיבוי מלא להנהגה הפוליטית - היא אוויר לנשימה לנציגות שחוטפת יריות על בסיס יומי מהעיתון המתחרה. הנציגים שצריכים להתמודד עם סיטואציה לא קלה של ערעור על מעמדם ועל הגיבוי הרוחני שיש לפעילותם, זוכים לחיבוק פומבי, חד משמעי - ובימים כאלה יש לזריקת עידוד כזו משמעות לא פשוטה. ועידה כזו חשובה לנציגות אבל לא פחות לציבור שיושב בבית ורואה ששום דבר לא השתנה. מה שהיה הוא מה שיש היום.
וישנה הסוגיה שמצליחה להוציא את הנציגים משלוותם: הייצוג הפוליטי החסר. עד כדי כך מוציאה משלוותם, שבכינוס הפתיחה של הוועידה שהוקדש להצדעה לעולם התורה, דיבר גפני בעיקר על אי השוויון מול 'אגודת ישראל' - והגדיר את המצב כ"הליכה על ראשי עם קדוש". ללמדך שקשה אי כניסת יעקב אשר לכנסת כיום שבירת הלוחות. יעמוד כל עולם התורה מצד אחד ונציג שלישי של דגל מהצד השני - והאחרון מכריע את כולם.
יש סיבה טובה למרמור, אבל אולי העניין יצא קצת מפרופורציות.
ב'דגל התורה' טוענים בתוקף שהמספרים השתנו באופן דרמטי מאז ההחלטה על החלוקה הפנימית ב'יהדות התורה' בשנת תשנ"ב. אין נושא שמדליק את העסקנים באשר הם יותר משאלת המספרים. תעירו את סגן ראש עיריית בני ברק ומי שאחראי לתחום המוניציפלי בסיעה מנחם שפירא בשלוש בלילה אחרי שבוע שלא נתן תנומה לעפעפיו ותשאלו אותו כמה חסידי דז'יקוב-חריש מתגוררים באלעד, והוא שולף לכם את המספר מיד, בלי לחשוב שנייה. כמה ליטאים מתגוררים בקריית-ים? או, זה שאלה טובה. תלוי אם אתה מחשיב את זילברשטיין שאומרים שהוא מצביע ש"ס בגלל שאשתו עובדת ב'מעיין החינוך'. אם אתה מחשב גם אותו יש לנו שם 17 משפחות. בלעדיו רק 16, אבל זה נתון קריטי כי יש לו שני בחורים בבית - כך שביחד זה ארבעה מצביעים". וכן הלאה והלאה.
ההתעסקות בנבכי הנבכים של מספר המשפחות שיש לכל חוג, לא אופיינית רק לעסקני 'דגל התורה', אלא לעסקנים חרדיים באשר הם. אין משהו שמוציא י אמוציות מעסקן בעלזאי או צאנזאי יותר מדיון חסר תוחלת במספרים של החסידויות המתחרות. "נו", אומר לך הבעלז'ר בעצבים לא מוסתרים כשהוא מתייחס לחסידות שכנה, "שיגידו עד מחר שיש להם 3,000 משפחות. בחלומות הלילה. תראה את האלפון שלהם (הנשק הסודי של כל החסידויות. ש"ב), חצי מהאנשים שם מופיעים בעוד שש חסידויות. הכל נוכלות. אצלנו האלפון אמתי לגמרי".
כך או כך, גם אם המספרים שמחזיקים ב'דגל התורה' לפיהם יש יחס של 60-40 לטובתם אינם מדויקים, אפשר להאמין שיש שווין בין הציבור הליטאי והחסידי. קשה שלא להזדהות עם התסכול הליטאי. אם חסידויות נכבדות כמו בעלזא וויז'ניץ מקבלות נציג בכנסת, למה ייגרע חלקה של ישיבת חברון שמספר בוגריה גדול יותר מכל חסידות באשר היא? איך יכול להיות שלציבור הליטאי שהצליח בבחירות האחרונות להוציא לרחוב תוך יומיים מאה אלף איש יש רק שני נציגים בכנסת?
מי שאמור לקבל השבת זר פרחים גדול על ארגון הוועידה המוצלחת הוא סגן שר החינוך מאיר פרוש, שבמו ידיו הביא לוועידה השלישית של 'דגל התורה'. סביר להניח שאילו פרוש היה פורש מהכנסת ומממש את החוק הנורבגי, ח"כ יעקב אשר היה עסוק בפעילות בוועדות ולא היה לו זמן וכוחות לארגן ועידה מהסוג הזה. פרוש החליט, מסיבותיו, לא להעניק את המקום לאשר והותיר לאחרון הרבה זמן פנוי. אשר הוא לא יהודי ששוקט על שמריו, והדבר הראשון שעשה זה להציג מפגן כוח של עסקני 'דגל התורה'.
אשר כמו שאר חבריו לסיעה הבינו שב'אגודת ישראל' מרשים לעצמם להתייחס אליהם בזלזול בגלל השבר הליטאי. ב'אגודה' בטוחים שהם הצליחו לנעול את 'דגל התורה' לנצח נצחים. האופציה של לרוץ לבד או לאיים ברצינות עם האקדח הזה קיימת רק כשהציבור כולו מאוחד ומאוגד. לצאת להרפתקה כזו כשאתה לא יודע כמה מקהל הבית שלך יבריז ביום פקודה - זו התאבדות. זו הסיבה שפרוש לא ממהר לתת את הנורבגי, זו הסיבה ש'אגודה' בחיפה לא מפחדים להילחם בגלוי נגד נציג 'דגל' ובגדול זו הסיבה שהפסיקו לקחת את האיומים של 'דגל' ברצינות.
המטרה העיקרית של אנשי 'דגל' היא לשנות את כללי המשחק. להבהיר שתנועת 'דגל התורה' גדולה מסך חלקיה. 100 הנציגים ברחבי הארץ, סגני ראשי הערים, מנהלי המוסדות, ראשי הכוללים הגדולים שמחאו שעה ארוכה כפיים לדרישה של גפני לייצוג שוויוני יותר, יעמדו מהיום בכל מו"מ וימחאו כפיים וירטואלית. נכון, לא הוצבו איומים קונקרטיים אף שהיו לא מעט אפשרויות על הפרק. איש לא דיבר על חבירה אפשרית לש"ס שהפכה לחרדית הרבה יותר בשנים האחרונות, או אופציות פוליטיות אחרות, אבל המסר - לליצמן שבחר לצפות בכותרות בביקור ממלכתי בצרפת ולמאיר פרוש שעקב אחרי הכותרות בדריכות מהחדר ברחוב פרס - היה ברור: מה שהיה לא יהא עוד.
מי שעקב אחרי רשימת המוזמנים הפוליטיים לכינוס ראה תופעה מעניינת: המארגנים הזמינו את דרעי מש"ס ואת מוזס מיהדות התורה. באופן רשמי בחירת המוזמנים הייתה כורח המציאות: ליצמן בחו"ל ופרוש קורס תחת עומס העבודה ולא רצו להפריע לו - אבל המסר בהזמנת ח"כ מוזס, האנדרדוג הגדול של 'יהדות התורה', היה ברור. ב'דגל' מקווים שהמסר הזה עבר גם לצרפת וגם לרחוב שרי ישראל.
חיזוק מהחברים מ'חברון'
ומילה אחרונה על יחסי ש"ס ודגל התורה שלא ידעו ימים יפים יותר.
ראשי הועידה לא חסכו במאמצים כדי לחבק את יו"ר ש"ס אריה דרעי. האחרון שעובר ימים לא קלים, היה זקוק לחיבוק הזה כאוויר לנשימה. לא נעים לומר, אבל בסוף כשהוא רוצה חיזוק הוא הולך לחברים האשכנזיים. האשכנזים יודעים לדקור חזק, אבל יודעים לחבק לא פחות חזק. ישבו שם חבר החדר לשעבר מישיבת חברון הרב אליעזר סורוצקין, המכהן כיום כמנהל הכללי של החינוך העצמאי, עוד כמה חברים מהימים העליזים של הקמת ש"ס, וכשדרעי נכנס מלווה בחברי הכנסת של דגל שיצאו מהאולם במיוחד בשביל ללוות אותו לאולם - יחס השמור בדרך כלל לראשי ישיבות מהשורה הראשונה - האולם רעד ממחיאות כפיים. מי שעוקב אחרי העימותים בגזרת איציק כהן-גפני ואחרי ההמלצות של ח"כ גואטה שרק לאחרונה שלח את גפני להתעמלות עם המלצה ספציפית לסוג נעלי הספורט שילבש - הבין שהמחווה הזו לא הייתה מובנת מאליה.
גם דרעי יצא מגדרו על מנת להדק את הקשרים. הוא פתח בהלצה מרירה על כך שהוא מקנא בצרות של 'דגל התורה' שמבכה את חוסר הייצוג שלה בעוד הוא מתמודד עם צרות אמתיות, הסביר שלמרות חוסר הייצוג, שני הח"כים של דגל עושים עבודה של עשרים ובעיקר אמר שהיום אין שום הבדל בין ש"ס לדגל התורה. "למדנו באותם ישיבות, הגענו מאותם בתי מדרש - החלוקה הזו היא טכנית. למעשה אנחנו גוף אחד", הוא הסביר ופתח את הפתח לספקולציות על שותפות עתידית בין הספרדים לאשכנזים. גם דרעי, כמו שאר היושבים באולם, ייחס את הקמת 'דגל התורה' לעצמו ואמר שיש היסטוריונים שחושדים בו שהוא הצביע עבור 'דגל התורה' בתשמ"ט והוא מעולם לא הכחיש את זה.
האם גילויי האחווה בימים קשים יהפכו ברבות הימים לשיתוף פעולה פוליטי? הלוואי.
מעשה בעפרון החיתי
תגיד, שאלנו יהודי המכונה בכיר ב'דגל התורה', הוועידה הזו התכנסה למעשה בגלל החוק הנורבגי שלא ממומש. אי אפשר לשבת עם פרוש ולגמור אתו עסקה? למה להטריח מאות אנשים בשביל להעביר מסרים?
אפשר לגמור עם פרוש בחמש דקות, הוא אומר. הבעיה שיש לנו תחושה של התעסקות עם עפרון החיתי. בהתחלה קיבלנו את התחושה שאם החוק הנורבגי יעבור - הוא פורש מיד. איך הוא אמר: זה נהנה וזה לא חסר. אחר כך התבקשנו לדאוג לכל הפרטים הכי קטנים במסגרת החוק - עשינו את זה. אחר כך התחילה גרירת רגליים שבסיומה קיבלנו דרך התקשורת דרישה להעביר אליו את החינוך העצמאי.
הסכמנו, למה לא. מה שמגיע - מגיע. אבל אז הגיעה דרישה לשליטה משותפת. אין דבר כזה בשום מקום בעולם. יש מנהל, ויש לו סגן. אפשר לתת לו סמכויות, אבל צריך להיות ברור המדרג של הסמכויות.
ב'דגל התורה' יש בטן מלאה על פרוש: אנחנו לא מגיעים עם תרבות של סידור ג'ובים לאנשים. אנחנו ענייניים. אפשר לבדוק במחצית השנה האחרונה את המינויים שנעשו בחינוך העצמאי ולבדוק אם יש שם מינוי אחד שקשור להנהגה הפוליטית של 'דגל התורה'. אין דבר כזה. אנחנו לא יכולים להפקיר את הילדים שלנו בגלל תאוות כוח פוליטית. אותו בכיר ב'דגל' חושף נתון מדהים, שחמק איכשהו מעיני התקשורת: בשבוע האחרון, הוא מספר, הצטרפו לחינוך העצמאי המוסדות של בעלזא, סערט ויז'ניץ ובאיאן. מדובר באלפי תלמידות שמצטרפות לחינוך העצמאי בעיצומו של מה שמכנים ב'שלומי אמונים' 'מאבק שליטה'. הציבור החסידי מצביע ברגליים. בסוף אין תחליף לניהול איכותי. מרן הגראי"ל בחר את הרב סורוצקין כי הוא ידע שהוא ינהל את העניינים באופן הכי מקצועי שיש. אפשר לשאול מנהלים מכל הארץ של גור, של ברסלב, של כל החסידויות, הם מקבלים יחס שלא היה להם מעולם. צריך גם להבין, המוסדות הכלל חסידיים המזוהים עם פרוש הם אולי שני אחוזים מסך המוסדות, אז למה הוא דורש חצי? גם חינוך הפך לפוליטי? הרב סורוצקין קיבל ג'וב? הוא היה מסודר הרבה יותר לפני זה וקראו לו לדגל.
אם 'שלומי אמונים' רוצים להגיע לפתרון, אומרים ב'דגל התורה', אפשר לגמור תוך חמש דקות. יש מחלקות שאפשר לתת לו, יש הרבה נושאים שהרב שוורץ יכול לקבל, אבל הוא רוצה את הכל, וזה לא יהיה, גם אם לא יהיה לנו נציג אחד בכנסת. עם כל הכבוד - הערכים קודמים לפוליטיקה. זו הסיבה שהוקמה 'דגל התורה', וטוב שיש ועידה בשביל להזכיר לנו את הערכים שבעטיים הוקמנו.
רשמנו.