הגמרא (עירובין סה ע"א) אומרת כי למעשה הקניין של שיכור יש תוקף כדין מעשה קניין של אדם שאינו שיכור, וכן ממכרו של השיכור חל, כדין כל מעשה מכירה של אדם אחר, כמו כן על השיכור חלה אחריות לכל מעשה של דבר עבירה , ולכן השיכור יכול להתחייב בדיני שמיים, במלקות או במיתת בית דין.
עוד אומרת הגמרא שלמרות החיובים בדיני ממונות ובדיני שמיים שחלים על השיכור, אם השיכור הגיע למצב שיכרות המוגדר כשכרותו של לוט, אזי הוא פטור מעונש על דבר עבירה, וכן מעשי הקניין שלו אינם חלים.
את דברי הגמרא שמחלקת בין שיכור בעלמא לבין שיכור כלוט פסק הרמב"ם בשני מקומות, בהלכות נזירות (פרק א הלכה יב ) פסק הרמב"ם שהשיכור כלוט הרי הוא פטור מכל דבר עבירה שהוא עשה, ולכן אין לחייבו במלקות, מיתת בי"ד או שאר חיובי שמיים, ובהלכות מכירה (פרק כט' הלכה יח) פסק הרמב"ם את דברי הגמרא ביחס לדיני הקניינים, ולכן השיכור כלוט, אינו יכול לקנות או למכור מפני שאין למעשהו שום תוקף.
מצינו כמה שיטות ביחס להגדרה מיהו שיכור כלוט. הרמב"ם בהלכות מכירה סובר, כי אם השיכור אינו מודע למעשיו, אזי הוא מוגדר כשיכור שהגיע לשכרותו של לוט, המהר"י ברונא סובר, כי הבדיקה האם השיכור הגיע לשכרותו של לוט, נעשית לאחר שהשיכור התפקח משתיית היין, אם השיכור מודע למה שעשה בעת שהיה שתוי, אזי הוא מוגדר כשיכור בעלמא, אך אם לאחר שנתפקח הוא איננו זוכר את מעשיו, הרי הוא מוגדר כמי שהיה במצב שכרות של לוט.
בהגהות יעב"ץ כתב כי שיכור כלוט הוא מי שאינו יכול לדבר בפני מלך או אדם נכבד, וזאת למרות שיש לו לשיכור מודעות קלושה למעשיו, הבחנה זו מבוססת על דברי הגמרא שחילקה בין שיכור בעלמא שחייב בדיני שמיים, לבין מי שהוא שיכור כלוט שהוא פטור.
ולכן, אם ננקוט ששיכור כלוט הוא אדם שאיננו מודע כלל וכלל למעשיו , אזי מדוע הגמרא צריכה לומר שהשיכור כלוט פטור, והרי הוא איננו מודע למעשיו וממילא הרי הוא ככל שוטה שאין עליו כל אחריות.
עוד הקשה ההגהות יעב"ץ שהרי חיוב עונשים על מעשה עבירה, מחייב קודם התראה, וממילא ברור כי מי שאינו מודע כלל למעשיו, לא ניתן להתרות בו, ולכן סובר ההגהות יעב"ץ ששיכור כלוט הוא מי שיש בו מודעות קלושה למעשיו.
מתוך הדברים יש לדון האם המזיק את חברו מתוך שתיית יין או שמחה של מצווה, מתחייב הוא לשלם את דמי הנזקים שגרם.
הגמרא (בבא קמא כו ע"א) מביאה את דברי המשנה שאדם מועד לעולם בין ער ובין ישן, וממילא אחריות המזיק על מעשי נזקו ,היא גם במצבים אשר הנזק נגרם ללא כל תשומת לב או מודעות.
לאור האחריות בנזיקין, שחלה גם בעת שינה ואי מודעות , כתב המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' ג) כי יש לחייב בתשלומי נזק גם את השיכור שהזיק, מפני שבחובת האחריות של המזיק, לא מצינו צורך בהכרה או מודעות למעשי הנזק, עוד כתב המהרש"ל שמן הסברא יש לחייב את המזיק מתוך שכרות, כי אם נפטור את השיכור, אזי אדם שירצה לפגוע בחברו בעקבות סכסוך או מריבה, הרי הוא יוכל להזיק לחברו מתוך שכרות, ועל ידי כך להיפטר מתשלומי הנזק , וממילא סובר המהרש"ל כי גם ביום הפורים שיש בו מצווה לשתות יין, בכל זאת אם הזיק לחברו מתוך שכרות, יהיה חייב בתשלומי הנזק.
ומוסיף המהרש"ל שאין לטעון כי ביום הפורים, יש לפטור את השיכור שהזיק מתשלום הנזק, משום שיש מצווה לשתות יין, משום שהרמב"ם (הלכות מגילה פרק כט הלכ' טו ) סובר, שמצוות שתיית היין היא בשיעור של כדי שיישן, ולא בשיעור או בשביל שיאבד את דעתו ויתנהג כשוטה וממילא מי שהכניס את עצמו במודע למצב של שכרות ללא שליטה הרי יש לו לשאת באחריות הנזיקית למעשיו.
הרמ"א (או"ח סי' תרצה) סובר כי המזיק מתוך שתיית יינו בפורים אינו חייב לשלם על נזקיו. בפרי מגדים ביאר כי סברת הרמ"א היא, שמסתמא יש להניח כי הניזוק מוחל על הנזק שנגרם לו שלא מתוך כוונה להזיק אלא בהיסח הדעת של קיום המצווה.
סברת פטור נוספת מבוססת על שיטות הראשונים המובאות בבית יוסף (או"ח סי' תרצה) שסוברות כי בפורים יש לשתות יין עד כדי שכרות, ובכדי שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי ממילא המזיק מתוך שכרות יהיה פטור מלשלם, מפני שהשתכר ברשות ולשם קיום מצווה.
הגמר במסכת סוכה (מה ע"א) מביאה את דברי המשנה שלאחר נטילת הלולב ביום הושענא רבה, תינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים אתרוגיהם, רש"י בסוגיא מבאר כי הגדולים שומטו את לולבי הקטנים מידם ואכלו את אתרוגי הקטנים, והחידוש בדברי המשנה, שאין באכילת האתרוג של הקטן משום גזל, מפני שנהגו כך נהגו מתוך שמחה.
תוס' מביאים את ביאורו של רש"י ואומרים שמשום כך יש לפטור את מי שמתוך שמחת חתן וכלה גרם לנזק, וזאת משום שהנזק נעשה מתוך שמחה. בתוס' מובא ביאור נוסף לדברי המשנה, שהקטנים עצמם הם היו שומטים את הלולב של עצמם מתוך ידם, ואוכלים את האתרוג של עצמם, וממילא לפי ביאור זה אין מקור לפטור את המזיק משום שמחה.
המרדכי בסוכה (סי' תשמג) פוסק כביאור הראשון של התוס' שהמזיק מתוך שמחה הרי הוא פטור על נזקיו. וכן פוסק התרומת הדשן שהמזיק בלא כוונה בעת שמחה, הרי הוא פטור מלשלם על נזקו.
הגר"א על השו"ע בחו"מ (סי' שעח ) הביא את דברי המרדכי בסוכה ועוד ראשונים שסוברים כי המזיק שלא בכוונה ומתוך שמחה הרי הוא פטור, אך הוסיף בדבריו לבאר, כי דין זה אינו מוסכם על כל הראשונים וכי הרא"ש חולק וסובר שאין לפטור את המזיק מתוך שמחה.
הרא"ש בשו"ת (סי' קה ) נשאל מה הדין באירוע שהתרחש בעת שחבריו של החתן ליוו אותו עם סוסיהם לאחר חופתו ובאמצע הדרך אחד הסוסים פגע והזיק לסוסו של החתן. המזיק טען שאין לחייבו בתשלומי נזק, משום שהסוס שלו הזיק ברשות הרבים וזהו מקום שמותר לסוס להלך בו ועל הניזק היה לשמור את עצמו.
אך הרא"ש פסק שאין לקבל את טענת המזיק, משום שאומנם יש למזיק רשות לרכב על סוסו ברשות הרבים, אך מנגד אין למזיק רשות לדהור עם סוסו ברשות הרבים, באופן שיכול להזיק לאחרים.
יש המדייקים מדברי הרא"ש, כי אין לפטור מזיק שגרם לנזק מתוך שמחה, וזאת משום שהרא"ש לא העלה כלל את האפשרות לפטור את חברו של החתן בגלל הטענה של מזיק מתוך שמחת חתן, וממילא משמע שהרא"ש אינו סובר כי קיים פטור של מזיק מתוך שמחה.
אך בשו"ת הב"ח הישנות (סי' סב) וכן בכנסת הגדולה (סי' שעח) כתבו לבאר את פסקי הרא"ש השונים, והכריעו כי המעיין בדבריו ימצא ששיטת הרא"ש לדינא היא, שכן יש לפטור את המזיק שלא בכוונה ומתוך שמחה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
בעזרת ה' בשבוע הבא נשוב לדון בנושאי הסכמי השיתוף ופירוק השותפות.