הכרתי בכיר בחברה תל-אביבית גדולה שהגיע לפגישת אימון אישית. יש לו משכורת יפה, מעמד מכובד – אבל הוא מרגיש עייפות ושחיקה. "אני חנוק" הגדיר זאת בקצרה. הוא רוצה לעשות משהו חדש בחייו, אבל לא יודע מה.
טוב שהוא הקשיב לתחושות שלו למרות שכל מכריו סובבו לעברו אצבע על הרקה: "השתגעת? אתה הולך לעזוב מקום עבודה מכובד ומבוסס? מה רע לך? תפסיק לחשוב על זה", יעצו לו. בהתחלה הוא הקשיב להם אבל בהמשך, תחושת החנק והאפרוריות הלכו וגברו, והוא הרגיש שהוא חייב "להקשיב לעצמו".
כשם שחום גבוה מוכיח על דלקת פנימית וסירנה שפועלת מלמדת כי מישהו ניסה לפרוץ למקום – כך תחושות הן סוג של 'אזעקה' המעידות כי משהו בנפש לא זורם כתקנו. תחושות שעולות ממעמקים דורשות את תשומת לבנו, וחשוב להקשיב למסר שהן מבקשות להעביר לתודעה שלנו.
במהלך המפגש האימוני הראשון, אירע משהו מעניין. בכל פעם שאיש שיחי התחיל לדבר על האפשרות לעזוב את מקום העבודה שלו – תוך כדי דיבור הוא גילה רתיעה מבלי משים וטרח "למחוק" את הדברים שאמר רק הרגע. הנה דוגמה: "אני חושב שאולי אתחיל לעסוק ביזמות ובהפקת אירועים" אמר כשניצוץ ראשוני ניצת בעיניו, אך שניות ספורות לאחר מכן הוא כבה: "שטויות! מאיפה אמצא לזה כעת מימון? איפה אמצא אנשים שרוצים לעשות אירועים, ולמה שיקחו דווקא אותי?". לאורך השיחה הוא גייס את כל הסיבות האפשריות למה בעצם זה לא רלוונטי בעבורו, עוד לפני שבדק ברצינות את האפשרות החדשה. זה היה סוג של הדחקה או שמא בהלה מעצמו.
כך לאורך השיחה כולה, בכל פעם שהעז לדבר על משהו חדש, המנגנון הפנימי שלו "משך" אותו מיד אחורה כשהוא מבטל את דבריו קודם.
אין ספק שהעבודה הנוכחית שלו היא מצוינת. היא מכיר אותה, מתנהל בה בכישרון רב ומקבל משכורת יפה ומסודרת; היא מהווה את 'אזור הנוחות' שלו. רק מה, 'אזור הנוחות' שלו הפך לו לרועץ, שכן הוא מרגיש חנוק ומבוזבז ו'חסר צבע' בתעסוקה שלו. אין זו תחושה רגעית, אלא משהו שמלווה אותו תקופה ארוכה. אזור הנוחות הוא אמנם נוח, אבל לא תמיד קל, כי הוא משאיר אותנו תמיד באותה מסגרת שבלונית שגרתית ומונע מאיתנו לצמוח ולהתפתח.
מה נחשבת להתקדמות?
הצעד הראשון בתהליך אימון, הוא להעז לעשות פסיעה ראשונה אל מחוץ לאזור הנוחות. כדי שלא לזעזע את המתאמן ממקומו צריך להיזהר מלעשות מעשים דרסטיים, אלא מעשים קטנים וראשוניים שיתנו לו את האומץ להתחיל להתקדם. סוג של היכרות ראשונית.
במקרה כמו זה שפתחנו את הנושא, די אם המתאמן יקבל משימה ראשונה לברר איזה מקצוע חלופי היה רוצה להגשים בחייו; או לשלוח את האיש למכריו ואוהביו כדי שינסו לכוון אותו לגבי סוג עיסוק חדש שיכול להתאים לאופי שלו. מדובר בשיחות "לא מחייבות" אך עצם שיחות ה'גישוש' הראשונות כבר מסירות את הפחד הראשוני מפני המקום החדש והלא-מוכר. בשלבים הבאים הוא ימשיך להתקדם עם משימות נוספות לגבי הכרת סוג העיסוק החדשה והמחויבויות הנגזרות מכך, מה התנאים הנדרשים כדי לפתוח באמצע החיים סוג של עיסוק חדש, התמודדות עם הפחדים והחששות הטבעיים המלווים צעד כזה וכו'.
כל משימה תפקידה לשלוף את האדם מאזור הנוחות שלו ולגרום לו לעשות פסיעה אחת נוספת בדרך אל מימוש היעד אליו ביקש (ולא העז) להגיע.
למעשה, כל פסיעה, ולו הראשונית, אל מחוץ לאיזור הנוחות, נחשבת להתקדמות אמיתית.
כמאמן אישי, אני מצדיע בכל פעם מחדש לאנשים שמעזים למרות הפחד הטבעי לנתק את עצמם מ'אזור הנוחות' שלהם ולהניע את עצמם קדימה אל המטרה בדרך למימושה. לא תמיד הם מצליחים, אבל ההערכה מגיעה על עצם התעוזה והרצון. זו מלחמה פנימית לא קלה, אבל יש שכר בסופה.