פרשת כי תשא פותחת בבקשה מיוחדת של השם יתברך ממשה רבינו: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף... זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ... תְּרוּמָה לַה'". (שמות ל', י"ב-י"ג). השם יתברך מבקש לספור את בני ישראל, אבל לא בצורת מפקָד רגיל, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע, אלא באגביות, תוך כדי פעולה אחרת – לאסוף מכל אחד מהם מחצית השקל ואז למנות את המטבעות שנאספו.
אז אם הספירה היא כזאת מסוכנת – מקשה רבי נתן – למה צריך בכלל למנות אותם? מה עניינה של הספירה הזו? הרי השם יתברך יודע את עַמו ואת מניינו! אז מה היה דחוף כל כך במניין בני ישראל, עד שהיה צורך לחבל תחבולות כדי לעשות את זה?
-"נִצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם דַּיְקָא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת... שֶׁלֹּא יִתְעָרְבְבוּ יַחַד וְלֹא יִכְנֹס אֶחָד בִּגְבוּל חֲבֵרוֹ... כִּי אַף עַל פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נֶחְשְׁבוּ כְּאִישׁ אֶחָד – אַף עַל פִּי כֵן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ צִמְצוּם וּגְבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כִּי דַּעַת כָּל אֶחָד מְשֻׁנָּה מֵחֲבֵרוֹ... וְכֵן כָּל אֶחָד עוֹבֵד ה' כְּפִי מִדּוֹתָיו הַטּוֹבִים... וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּוַדַּאי צָרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ מִנְּקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּפְרָטִיּוּת מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ... אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לַהֲרֹס אֶת הַגְּבוּל... לִכְנֹס לִגְבוּל חֲבֵרוֹ, כִּי לִפְעָמִים גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים יְכוֹלִין לְהַפִּיל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי שִׁנּוּי דֵּעוֹתֵיהֶם..." (ליקוטי הלכות, הלכות תפלת המנחה, הלכה ז).
נכון, שאנחנו עם אחד כאיש אחד בלב אחד ונפש אחת, ונכון, שכל אחד מישראל צריך לקבל מחברו את הנקודה הטובה השייכת לו, ונכון, שיש בעולם קשרים בינאישיים עמוקים ומלאי קרבה, אבל גם כאן צריך להיות גבול ברור, שאסור להרוס אותו!
כל אחד מאתנו הוא לא רק חֶלק, הוא גם ומאוד – נפרד, עם דעות נבדלות, מידות שונות, תפקיד מיוחד, עבודת השם מזווית ספציפית ולא אחרת, ובאותה מידה שאנחנו מצווים על אהבת חברים וערבות הדדית, אנחנו מצווים שלא להתערבב יחד ושלא להיכנס לגבול של האחר.
ומה זה נקרא 'להיכנס לגבול של חברו'? איך זה נראה כשבני אדם מתערבבים ונכנסים אחד לתוך הגבול של השני?
כשאני מתנהג בשתלטנות או בתלותיות – זה נקרא שהרסתי גבול ונכנסתי לתוך הגבול של האחר. כי כשאני משתלט או תלותי אני כמו מכריח את מי שמסביבי להתנהג באופן שאני מצפה ממנו.
כאשר האדם משתלט על הזולת ומהנדס אותו לציית לדעתו ולרצונותיו, הוא גורם נזק נוראי! אתה מבין? יש פה נשמה טהורה, עם שליחות ספציפית וכוחות ויכולות, ואתה מזיז אותה מהשביל שלה. היא בכלל צריכה להיות ציירת, מה אתה שולח אותה לעבוד בשרברבות? רחמנות! רחמנות עליה ועל התפקיד שממתין לה לשווא ליד המכחולים. ורחמנות עליך, שבמקום לשבת במקום שלך ולבצע את התפקיד שלך, אתה עסוק בלהצליף על סוסים דמיוניים, שימשיכו לרוץ על המסילות ששרטטת.
אז, בסדר, הבנתי שלהשתלט על השני זה נורא, אבל מה הבעיה בזה שאני תלותי נורא במישהו אחר?
הבעיה היא, שכאשר אני נכנס למשבצת של תלותי באופן מוחלט במישהו אחר, אני מגייס אותו בעל כורחו לגלם עבורי דמות מסוימת, שתספק לי את הציפיות שלי ממנו: תהיי האימא שלא הייתה לי; תהיה האבא שתמיד רציתי; ואַת – בכלל, שכחי שאת בת, כי כל השנים חיכינו לבן, אז בואי נראה אותך גבר...
אבל, הלו, אני אשתך, אני לא אימא שלך! אנחנו צריכים להתנהל באופן של שותפות הדדית, אני זקוקה לתמיכה שלך, אני צריכה אותך בוגר מולי, ולא ילד קטן שמחפש אימא! כן, אנחנו יכולים לקחת לנו זמן שקט בערב, לנהל שיחה לעומק ולהתייחס לילד הקטן שמתגעגע עד מוות לאיזו אימא. אבל כעת, מול הבעיה החינוכית של הילד והאוברדרפט בבנק, אתה לא יכול להיעלם לי מתחת לסינר כמו איזה ילד, שכל הקיום שלו תלוי באמא שלו!
כי בעומק, שתלטנות ותלותיות מובילות לאותה נקודה בדיוק – הסגת גבול רעך!
בין אם אתה משתלט וכופה על אשתך או על ילדיך או על העובדים שלך לחשוב את מחשבותיך ולהכנע לרצונותיך ובין אם אתה תלותי בה או בו או בהם עד אימה ומנקז אליהם את כל הציפיות שלך והעליבות שלך והנזקקות שלך – בשני המקרים אתה מתערבב, אתה פולש למקום שהוא לא שלך, אתה מאלץ מישהו אחר להתנהג לפי מה שאתה מכתיב ולא לפי הרצון הפנימי שלו, אתה מסיג גבול! והסגת הגבול הזו כרוכה בהמון כאב, זעם ותסכול, כי "כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ צִמְצוּם וּגְבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ" ו"אָסוּר לַהֲרֹס אֶת הַגְּבוּל!"
אז מה כן אפשר לעשות? האם 'לא להשתלט ולא להיות תלותי' – זה לא אומר במילים אחרות 'לחיות בבידוד חברתי'?
לא! אפשר וצריך לחיות חיים בינאישיים מלאים וקרובים וטובים, בלי השתלטות ובלי תלותיות!
צריך להבין, שטשטוש הגבולות בינינו התרחש בסתר, לא-במודע ולא-בכוונה-רעה; מתחת לפני השטח, כמו פתקים סודיים שהועברו מתחת לשולחן, ומבלי שאף אחד דיבר עליהם בקול, הוכרחו כולם לפעול על פיהם בשקט. לכן קודם כל עלי לזהות בכלל איפה אני מחבל בגבולות של עצמי ושל זולתי, אלו תפקידים אני מלביש על אשתי ואלו ציפיות אני מעמיס על הילדים המסכנים שלי... ואז, להציב מחדש ובאופן ברור את התפקידים והגבולות המדויקים של כל אחד במערכת. כאן אני בן זוג, שם אני ילד, ופה אני בכלל הורה. יש פעמים שאני חבר, מקומות שאני שכן ויש מקרים שאני בכלל עובד או בוס...
והגבולות המחודשים האלו בקשר שלי עם אשתי, עם ילדי ועם כל הסובבים אותי יעניקו לי הרבה יותר ממה שהשגתי כשהסגתי את הגבול ונתליתי או השתלטתי; הם יפנו לכל אחד מאיתנו מקום של כבוד, לא מעורבב; נמנה בפני עצמו.