סיפור "חטא העגל" המתואר בפרשתנו, מעורר אצל "הקורא התמים" תחושה של תסכול. לפנינו, עם "מלוּמד בניסים", שחווה את עשר המכות המופלאות, יצא ממצרים, עבר בתוך ים סוף ונכח במעמד הר סיני. והנה, עברו רק ארבעים יום! וכבר הם זונחים במהירות את ההישגים שלהם, ומתמסרים בהתלהבות לעבודת אלילים שטותית. כיצד אפשר להסביר את "התהליך הנפשי" שעבר על בני ישראל, והוביל אותם - למעשה כל כך קיצוני בחומרתו?
רמב"ן בפירושו, מחדד את התמיהה: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ל"ב), ומחדד: "כי אין טפש בעולם - שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באזניהם - הוא אשר הוציאם ממצרים!" הרי לפני שעה קלה, "העגל" לא היה קיים בעולם, והוא נעשה אל מול עיניהם - על ידי אהרן, אם כן, כיצד הם מייחסים לו תכונות שכאלה?
לאור זאת - הוא מבאר, שבלא ספק, בני ישראל לא האמינו שהעגל הוא האלוהים. אלא שראו בו "מתווך" בינם לבין האלוקים שהוציאם ממצרים, ומצאו בו תחליף למשה - שסברו שהוא מת: "אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, הנה אבד ממנו, נעשה לנו "משה אחר" שיורה הדרך לפנינו - על פי ה' בידו". גם רש"ר הירש נוקט, ש"לא היה כאן מעשה של עבודה זרה - במובן הרגיל, כלומר, מעשה של בגידה בה'. מעשה ידי אהרן אמור היה לבוא במקום משה - לא במקום ה'! הם שיערו שמשה מת בתאונה, ולכן תבעו מידי אהרן מין "דמות של משה" - שלא תאבד לעולם".
בני ישראל העריצו את משה עד כדי כך - שהם פיתחו "תְּלוּת" כלפיו. וכשהוא בושש מלבוא - הם הרגישו אבודים, הם היו באמצע המדבר, ללא מים ואוכל, ומוקפים אויבים מסוכנים. ומשום כך, הם חיפשו לו תחליף.
ראיה לדבריו - מוצא רמב"ן, בהתנהגות של העם החוטא - כאשר שב אליהם משה מן ההר, ושבר לעיניהם את הלוחות וניפץ את העגל, והם לא התנגדו לו. "אילו היה להם (העגל) לאלוהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלוהיו - לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם - ולא יסקלוהו?!"
וכן מבאר ה"משך חכמה" את דברי העם: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ - אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"- זו טעות! כי "לא משה הֶעֱלָן, רק היה"השליח" לדבר לפרעה, אבל הקב"ה בהשגחתו הפרטית - הֶעֱלָן". וזה שאמר לו הקב"ה למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ - אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", במה שחת עמך? בכך שאמרו: "אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - "שגם אותך חשבו לאלוהי, וכאילו היית מעלה אותן ממצרים - מכוח אלוהי, בלתי השגחתי הפרטית".
באופן זה, הוא מתאר את תוכחתו של משה: "ועל זה צווח משה כִּכְרוּכְיָא: האם תדמו כי אני עניין ואיזו קדושה - בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי - עשיתם לכם עגל. חלילה! גם אני - איש כמוכם! והתורה אינה תלויה בי. ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה - בלי שינוי חלילה".
מסיבה זו - כנראה, שמו של משה לא מוזכר כלל ב"הגדה של פסח", אדרבה, הכתוב מדגיש שיציאת מצרים נעשתה - על ידי האלוקים בעצמו: "אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר".
בדרך זו הולך גם ה"בית הלוי" ומחדד, שהמניע לעשיית העגל - היה "לשם שמים!" העם רצה להביע בכך את רצונו לעבוד את ה'. הם היו סבורים שיש ביד השכל האנושי להגיע להשגות גבוהות, ולהמציא בכוחות עצמו ובחכמתו - אביזרים מדוייקים ומכוונים לצורך עבודת האלוקים, "רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל אשר בו יהיה השראת שכינתו, וכמו דבאמת היה אחרי כן - במשכן". לדבריו, בעקבות "מות משה", הרגישו העם צורך ליצור מקום או כלי מוחשי - להשראת השכינה, וחשבו שיוכלו לעשות דבר כזה על דעת עצמם.
באופן פָּרָדוֹקְסָלִי, החוטאים סברו - שהם "הצדיקים" - העושים את המעשה הנכון. עובדי העגל, לא התחמקו ולא התעצלו בעבודת האלוקים. הם ראו את עצמם כעובדי ה' היחידים, ומן הסתם, הם גערו במי שלא הצטרף אליהם, והטיחו בפניו שהוא אינו אלא נִרְפֶּה ומתחמק מחובתו. כך כתב "הכוזרי": "אכן, העם לא חשב כלל, כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה, ולהפך, לדעתם היה מעשה זה משום "השתדלות יתר" בעבודת האלוה".
אך לגודל הטרגדיה ההיסטורית - המעשה שלהם היה חטא נורא. הטעות של העם הייתה בכך, שאין שום משמעות לעשיית מעשה "מקורי" שלא ציוותה עליו התורה. שהרי "עיקר התיקונים בכל המעשים, הוא מה שעושה רצון בוראו", ואם לא ציווה על כך הבורא, ממילא, המעשה אינו רצוי "ואדרבה - עוד לחטא גדול יחשב".
רוצה לומר, אל תהיה "יצירתי", אל תעשה על דעת עצמך! עליך לקיים את ציווי הבורא - כמו שהוא, לא פחות, לא יותר, לא בערך, לא כמעט, אלא - בדיוק.
על פי האמור - מסביר ה"משך חכמה" את "שבירת הלוחות". כאשר ירד משה מההר וראה את העגל ואת ההתמסרות אליו, הוא הבין את הגורם לחטא. העם נפל בעקבות "החולשה האנושית" שמתקשה להשיג מציאות מופשטת - שאינה מורגשת בחושי האדם. הם היו זקוקים לאוֹבְּיֶיקְט מוחשי ונראה לעין, אדם או עצם, שיוכלו לתלות בו את "הרוח האלוקית". כל זמן שמשה היה אתם, תלו זאת בו. ועכשיו, מצאו לו תחליף בדמות צלם עשוי זהב.
ומשום כך, "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת". פתאום, הכתה בו ההכרה שאם הוא יציג בפניהם את הלוחות השלמים "היו כמחליפים עגל - בלוח, ולא סרו מטעותם!" הלוחות גם הם עצם מוחשי, והעם עלול לתלות בהם מעתה את יהבו - כמו שעשו עם העגל.
משום כך, משה רואה לנכון לשבור את הלוחות, וביחד עם זאת "לנפץ את המִיתוֹס" - "לעקור מהם כל דמיון כוזב" כאילו יש כח וקדושה בחפץ כלשהו. "כי אין שום קדושה ועניין אלוקי כלל, בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו" הקדושה היחידה היא - האלוקים, ומה שהוא בחר לקיים בו שכינתו. אבל אין ביד האדם כח להקדיש דבר שלא דיבר בו ה'.