משנת 2000 מתגורר האח עם אשתו ושתי בנותיו בדירה שנתנו לו הוריו במתנה ונמצאת בבניין השייך להם באחד הכפרים בארץ. בתחילת 2004 עזבו האישה והבנות את הבית על רקע סכסוך ואלימות. בפברואר אותה שנה הגיש האח בקשה לשלום בית לבית הדין הכנסייתי ומספר ימים לאחר מכן חתם על העברת הדירה במתנה לאחותו.
לייעוץ בתחום
פנו לעורך דין חוזים
האחות נרשמה בטאבו כבעלים של הדירה במרץ 2012 ובסמוך לאחר מכן פנה האח לבית המשפט לענייני משפחה בקריות וביקש שיצהיר כי עסקת המתנה בטלה והדירה שלו. תביעתו התקבלה והאחות ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה.
בערעור טענה האחות כי בית המשפט טעה כשקבע שההסכם אינו תקף למרות שדחה את טענות האח לכפייה, עושק וזיוף. לדבריה, הדירה ניתנה לאח כדי שהאב יוכל לזכות בהקלות בביטוח לאומי כשלמעשה ההורים התכוונו להעניק לה את הדירה, אך באותה תקופה היא שהתה מחוץ לכפר לצורך לימודים.
האח טען מנגד כי הדירה שלו. לדבריו, האב נתן לו אותה בשנות ה-90 לרגל נישואיו. לטענתו, אחותו היא שביקשה שיעביר לה את הדירה במתנה על מנת להימנע מתביעה עתידית אפשרית של אשתו לזכויות בדירה. בנוסף, אין היגיון בכך שיעביר לה דירה מבלי שיהיה לו מקום מגורים חלופי.
לא הגיוני
השופטת רבקה למלשטריך-לטר קבעה כי גרסת האחות מעלה מספר תהיות. ראשית, לא ברור מדוע הסכם המתנה נחתם כה בסמיכות לעזיבת אשתו של האח. בנוסף, ההסבר שהוצג לשאלה מדוע ההורים לא נתנו לה את הדירה מלכתחילה אינו משכנע.
כמו כן, לא הוסבר מדוע השתהתה האחות שמונה שנים ברישום הזכויות על שמה ופעלה לרשום אותן בסמוך לסכסוך שפרץ בינה לבין אחיה על רקע רצונו להרחיב את הדירה. זה גם לא הגיוני שהאח יעביר במתנה דירה כשאין לו לאן לעבור, הוסיפה השופטת.
השופטת הבהירה כי היא מקבלת את הקביעה לפיה החוזה נחתם למראית עין. במקרה כזה, כתבה, החוזה בטל כי אינו משקף את רצון הצדדים האמיתי. הנסיבות מלמדות כי החוזה נחתם מתוך ניסיון "להבריח" את הדירה מהאישה, אך לא היתה כוונה לנשל את האח מזכויותיו, קבעה השופטת.
השאלה האם בית המשפט צריך לסייע למי שהיה מעורב בעריכת חוזה למראית עין אינה פשוטה, כתבה השופטת. מצד אחד, אם יוכרז שהחוזה בטל, יוצא שמי שערך את החוזה הפסול "נהנה מפרי חטאו". מצד שני, אם בית המשפט לא יתערב, בפועל הוא ינציח את קיומה של המטרה השלילית של החוזה – "הברחת" הדירה מאשת האח.
במקרה זה, קבעה השופטת, חלקו של האח ו"אשמתו" היו פחותים מאלו של האחות ויתר בנות המשפחה, שכן באותה תקופה הוא סבל מדיכאון והוכר כנכה. כמו כן, הוכח שהאחות היא שיזמה את המהלך והיתה הצד הפעיל יותר בעסקה.
לפיכך קבעה השופטת שעסקת המתנה בטלה והדירה תירשם על שם האח. האחות חויבה בהוצאות של 15,000 שקל. השופטים עדי זרנקין ואספרנצה אלון הצטרפו לפסק הדין.
- ב"כ המערערת: עו"ד אלפרד סאדר
- ב"כ המשיב: עו"ד אליאס חזן
לעורכי דין חוזים • לפסק הדין לחצו כאן.
הכותב: עורך דין דן שגב וימר עוסק בדיני מקרקעין ובדיני משפחה.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
* הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.