בתקופה האחרונה יותר מתמיד אני מוצא את עצמי, פותח שוב ושוב את אתרי החדשות, מרפרף בין ערוצי הרדיו, ומחכה כבר לשמוע את הכתבה הבאה:
מרן הגר"ע יוסף שליט"א, קרא אמש בשיעורו השבועי להוסיף 'אבינו מלכנו' בתפילה, וקרא לעצרת התעוררות ותשובה לאור האסונות והפיגועים בעם ישראל.
בין דבריו אמר הרב: "אנחנו נמצאים עכשיו בצרה גדולה, 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה', לצערנו הרב, כל יום ויום אנחנו שומעים על אסונות קשים, על פיגועים בידי מחבלים ארורים, אנשים מסתובבים בפחד ואימה, 'צרו צעדנו מלכת ברחובותינו'. משפחות נמצאים בצער ובעוני, 'עוללים שאלו לחם פורס אין להם'.
השבוע אמרו לי, שיש כאלו שרוצים לפגוע בתורת ישראל, ישנם אנשים שכל חפצם לפגוע בקדשי ישראל, קוראים אותם 'רפורמים' מחתנים יהודי עם גויה, אסור לנו לתת להם יד! אסור לנו לתת להם חלק בשריד בית מקדשנו! אלו מחריבים את הדת! אלו שונאים את ה' ואת תורתו! צריך לעשות הכל למנוע בעדם.
מי שברך.. יוסף ה' עליכם ככם, א-ל-ף פעמים.. אלה שנמצאים כאן, ואלה ששומעים את השיעור דרך הלווין".
אין לי ספק שהגעגוע הזה, תוקף את כל הציבור הספרדי לגווניו, פעם אחר פעם.
כולנו יודעים שרצף האסונות הקשים שפוקד אותנו לאחרונה, החל ממקרי פטירה תכופים וקשים, של תינוקות רכים בשנים, ועד הטרגדיה הגדולה בקו 402 שאירעה בתחילת השבוע, לא היו עוברים אצל מרן בשתיקה. ובכלל, אינתיפדת הסכינים שצועדת שלב אחרי שלב, כמו אחיותיה הגדולות שהחלו בזריקת נעלים והגיעו למטחי טילים, מחריפה כבר חודשים ארוכים, ואין, פשוט אין את מרן שיזעק ויוביל אותנו לעצירת מחול השדים הזה.
גם החורבן הרפורמי, ללא ספק היה נבלם בשיעורו של מרן, בכמה "ברכות" עסיסיות, ובצעדים מעשיים להדיפת הפיגוע הרוחני. אך אני עדין מאזין, עדין קורא. וזהו שאין. קולו של מרן איננו איתנו.
בשבוע שעבר העלתי כאן טור לראשונה בענין, וכמות התגובות המזדהות שקיבלתי כאן ובע"פ, הדהימה גם אותי. מסתבר שהתחושות הללו צורבות את כל הציבור הספרדי לעדותיו ולפלגיו, כאשר כולם מרגישים את הצורך במנהיגות רוחנית אמיצה יוזמת ועצמאית. כאן כעת ועכשיו.
לרגע היה נדמה לי במהלך השבוע, שהנה אני שומע משהו על תענית ציבור / דיבור, או על עצרת תפילה וזעקה ביום חמישי בכותל, ולא רק קבלות טובות ונפלאות אלא התלכדות הציבור כלשהיא, אבל מהר מאוד התברר שגם אם יש קול רבני יוזם, אין לצידו עסקנות פוליטית עם כח או רצון, שהופכת את זה למשהו ביצועי ומעשי. וחבל.
אני לא יודע מה בדיוק מוטל עלינו: לדרוש, לבקש, להציע, להתחנן. ואני גם לא יודע מי בדיוק אמור להוביל מהלך כל שהוא, אחרי הכל הנהגה רוחנית זה לא תפקיד שמכתירים או מאיישים, לא ירושה וגם לא ג'וב שמחלקים. זה וואקום שמתמלא רק משיעורי תורה, מגאונות תורנית מרשימה, מדרשות בשפתו של העם, מהנהגה אמיצה ומובילה, מיהדות מלטפת ואיתנה, ומאהבה שכובשת לבבות אט אט בעשייה ובמסירות.
מה עושים אני לא יודע, אתם יודעים? בבקשה.