על התפר הצר שבין הזדהות עם שירות בצה"ל, והכרת הטוב לחיילים הנופלים על הגנת עם ישראל, צריך לשמור. מחד, לא להיגרר להזדהות ולסוג הערכה שאינה במקומה, ומאידך, לא להיות חוטא בחוסר הכרת הטוב. בכל זאת, הם נהרגים, ובכך מאפשרים גם לציבור החרדי להתנהל בדרך הקודש.
נכחתי פעם כששאלו את הרבי מבוסטון זצ"ל, על הסיבה מדוע הציבור החרדי לא אומר תפילה לשלום חיילי צה"ל. השואל - שהשתייך לחוגי הציונות הדתית, והאדמו"ר הכיר לאביו טובה גדולה, עוד מזמן מגוריו בארצות הברית - הדגיש שהוא מבין למה החרדים לא אומרים תפילה לשלום המדינה, אך הוא שאל: מה הבעיה עם התפילה לשלום חיילי צה"ל, ומה עם חובת הכרת הטוב?
אני לא זוכר בדיוק את מילותיו של האדמו"ר. אך באופן כללי, האדמו"ר ענה לו ששאלתו במקומה, ובוודאי שיש להכיר טובה. אלא שקיים חשש שבאמירת תפילה כזו, תיפול טעות של הזדהות עם הצבא. יכול להיות שהרבי גם לא חשב שמן הראוי לומר תפילה שהתחברה על ידי מי שאינו מוסמך לחבר תפילות. בכל מקרה, היה מורגש שהרבי מזדהה עם הבעיה.
ניתן לכן להבין את הקושי העקרוני שעומד בפני גדולי ישראל, להצהיר בפומבי על הצורך להביע את הכרת הטוב. אך בשום אופן זה לא אומר שחובה כזו אינה קיימת. ידוע עד כמה רבי חיים שמואלביץ' והרב שך זצ"ל, לדוגמא, הביעו באופן גלוי את צערם הגדול על נפילתם של חיילים. בכלל, אצל גדולי ישראל עניין הכרת הטוב הוא יסוד גדול בתורת האדם. יכולתי היווכח בכך אצל הרב אלישיב זצ"ל, שהקפיד להכיר טובה, ולבטא את זה באופן בולט, על דבר גדול כקטן, אם לבעל מקצוע, יהודי פשוט, או לרופא הגוי.
לכן נדמה שגם במסגרת התקשורת החרדית, צריך למצוא איזה שהוא ביטוי להכרת הטוב הגדולה שכולם חייבים כלפי האלוף יאנוש בן גל. הוא היה המחסום האחרון במלחמת יום הכיפורים, בינינו לבין הסורים. בקרב גבורה, שלו כמפקד חטיבה, ושל פיקודיו, מעטים מול רבים, ובסכנת חיים ממשית לכולם, הציל את המצב.
ולא רק במלחמת יום הכיפורים, אלא גם במלחמות ישראל אחרות, כמפקד גדוד או לימים כאלוף פיקוד, עמד בן גל בפרץ בגבורה בפני האויב האכזר. וזה המקום שגם אנחנו, כציבור חרדי, נכיר טובה לאדם זה, גם אם בשום אופן לא ניתן להזדהות עם אורח חייו, או עם ערכיו כאיש צבא וכיהודי שאינו דתי. וזה הזמן לומר ליאנוש תודה גדולה, על כל מה שבכל עשה למענינו, בחירוף נפש.