"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה פסוקים ח - ט)
פרשת "תרומה" מהווה את "יריית הפתיחה" להקמת המשכן, כליו ועבודתו. ואמנם, התרגלנו לקבל כמובן מאליו, את ההנחה שעבודת ה' מצריכה משכן ובית מקדש. אך אם נחזור "אחורה בזמן", ונעמיד עצמנו במקום בו עמדו בני ישראל אחרי מעמד קבלת התורה בהר סיני, יש בכך הפתעה גמורה, שהאלוקים, שזה לא מכבר ציוה את עמו "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (פרק כ), כלומר, שלא לעשות לייחס כוחות אלוקיים לחפצים גשמיים, מצוה אותם כעת, על משכן של - חומר וצורה!
בסיומה של פרשת "יתרו" מצאנו: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (פרק כ).
ה"אבן עזרא" מבאר: "שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעים ביני וביניכם", וזהו לדבריו פירוש הביטוי "אִתִּי" - "שאין לי צורך לאמצעיים עמי - אני בכבודי אבוא אליך". וכן פירש רבי עובדיה ספורנו: "וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה".
אחרי דברים כאלה ברורים ומפורשים, כיצד ניתן להבין את רצון ה' כעת - בעשיית משכן?!
גם על עצם הרעיון - עשית מקום מוגבל לקב"ה ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו), תמה ה"עקידת יצחק" (שער מ"ח): "הקושי והזרות הנופלים בדברים, כי מאת ה' צבאות יצאה, הפליא עצה - מה קשה מסלע, ומה עז מחלמיש צור - אצל השכל האנושי, כְּדַבֵּר על אלוקי העולמים יתברך שמו, כעל מלך ממלכי האדמה, או עשיר מעשיריה! להכתיב לעצמו- ענייני האכסנאי הנכבד, אשר יצטרך להעתק ממקומו ולהתגורר אצל בני המדינה, ומבקש מהם עליית קיר קטנה או גדולה, במיטה ושולחן וכסא ומנורה, ויתר הכלים אשר ישרתו בם לכל עבודתו, ומעשה שולחנו, ומעמד משרתיו ומלבושיהם. כי חלילה לו יתברך שיתקומם במקדש, או בשום מקום מכל המקומות אשר נתפרסמו בשכינתו יתברך. כי המתקומם הוא בעל שיעור ותמונה מוגבלת ומוקפת במקום ההוא, יתעלה שמו והדרו מכל זה - עילוי רב".
תמיהה זו, נמצאת גם במדרש: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה - "עשה לי משכן", התחיל (משה) מתמיה ואומר: כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים והוא אומר - עשה לי משכן! אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשם שאתה סבור - כך אני סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב. ולא עוד, אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה" (שמות רבה ל"ד).
אחד הפתרונות לכך, נמצא בדברי חז"ל ב"מדרש אגדה" (פרק כ"ז), המתאר דו-שיח בין בני ישראל - לה', ובו אנו מוצאים ביטוי לכך, שהמשכן ניתן לישראל רק כדי לספק את הצורך שלהם - לדבר מוחשי:"וכל עניין המנורה והשולחן והמזבח והקרשים והאוהל והיריעות וכל כלי המשכן - מפני מה? אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מלכי הגויים יש להם אוהל ושולחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה - עד שיוודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך! אמר להם: בני אתם בשר ודם - צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור". בסופו של הדיון - כביכול, מתרצה האלוקים, אך בתנאי מהותי - שיעשו זאת רק על פי דרישותיו המדויקות: "אמר להם הקב"ה: אם כן, עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם - בנו לי בית, ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטורת".
כך כתב גם ה"עקידת יצחק" שהמשכן נועד לספק את "הצורך האנושי" של עם ישראל - שרצו לראות דבר פיזיוממשי: "וכמה ויתר אותם במה שאמר להם שיעשו מקדש של יריעות, וירדתי ושכנתי בתוכם" למרות שהמשכן הגשמי נותן פתח לטעות בהבנת מהות האלוקות, מכל מקום, מרוב אהבתו אותם ציוה אותם על המשכן, על מנת לספק את היצר המוחשי שלהם - בעבודת ה'.
כדי לחדד את הרעיון, יש מקום לציין את הידיעה הבאה:
ב-12 בינואר 2007, נכנס לתחנת הרכבת התחתית בוושינגטון - איש צעיר, הנושא כינור ישן למראה. האיש לבש בגדים פשוטים, וכובע מצחיה. הוא נעמד באולם המבוא של התחנה וניגן במשך 43 דקות. במהלך נגינתו חלפו על פניו 1,097 אנשים, רק 7 מהם נעצרו להאזין למוזיקה. כ-20 אנשים הטילו מטבעות לתיק הכינור, בלי להרים את עיניהם. בסך הכל הצטברו בתיק 32 דולר ו17 סנט - רק אשה אחת זיהתה את האיש עם הכינור.
הכַּנָּר מתחנת הרכבת, היה המוזיקאי עטור הפרסים ג'ושוע בל, שמוגדר כאחד הנגנים הקלאסיים הטובים עלי אדמות. הכנסותיו מקונצרטים נאמדו בכאלף דולר לדקה. הכינור הישן למראה, היה כינור "סְטְרָדִיוַוארְיוּס" משנת 1713 ששוויו מוערך ב-3.5 מיליון דולר. הוא ניגן בתחנת הרכבת יצירות קלאסיות מהמורכבות והקשות ביותר לביצוע. ולמרות כל זאת - כמעט איש לא התרשם מהמוזיקה, כמעט כל העוברים ושבים לא נהנו מהנגינה, ולא התייחסו אליה!
הניסוי הזה מוכיח, שהאדם זקוק - "לגעת" באושר. כדי לגרום לו להתרגש ולהחשיב דבר, או אפילו להנות ממנו - הנאה גשמית, הוא זקוק לסמלים מוחשיים, ל"עטיפה יפה" ולתפאורה הנכונה, ורק בעזרתם - האיכות והערך תופסים מקום בלבו, והוא מוצא גם את ההנאה שבדבר. על בסיס המסקנות הללו, ניתן להבין את הנחיצות של היהודים במשכן ובית מקדש, ובהמחשה.
רעיון זה, מקבל "חיזוק" מדברי רבי עובדיה ספורנו (מאמר כוונות התורה) העומד על כך, שלכתחילה - במצב האידיאלי, לא היה מקום לבניית משכן:"כי אמנם תיכף אחר מתן תורה - לא היו ישראל צריכים לכל אלה - למען השרות שכינתו בתוכם, ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד - כלל!"
אלא אחר שחטאו ישראל בעגל, "בסיבת רוע בחירת ישראל, והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם". וממילא, המשכן ועבודתו היו מעין "פְּשָׁרָה", בעקבות ירידת ישראל בדרגתם. אולי כוונתו, שביצירת העגל - הוכיחו ישראל, שהם זקוקים לעֲזָרִים וִיזוּאָלִיִּים וציורים מוחשיים, גם על מנת להתחבר אל עבודת האלוקים הרוחנית והמופשטת.
יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.