אם להתחיל מהסוף, הסרטון שבוודאי נתקלתם בו ברחבי הרשת בימים האחרונים, של אברהם פריד שמנהל שיחה ביזארית עם בובה, גרם לי להרגיש קצת לא בנוח. כן, עד עכשיו אני מנסה להבין בעצם למה.
בסרטון רואים את פריד הצנום והחביב, חוזר מתפילת שחרית עם תיק הטלית והתפילין מתחת לזרועו, ומחפש את ג'וש פרידמן. הוא דופק בחוזקה על דלת האולפן ומגלה שהאיש אותו הוא מחפש הוא בעצם בובה. פריד מתיישב ומתחיל לנהל שיחה מוזרה עם הבובה, שבמהלכה מגלים הצופים שענק הזמר החסידי העולמי - מתכוון להופיע לצד הבובה, באחת ההופעות הקרובות, כאן בישראל.
פריד והבובות (צילום ועריכה: אייל ציון)
לא ברור מה עומד מאחורי שיתוף הפעולה המוסיקלי הזה, ועוד יותר לא ברור למה אברהם פריד, ממלא האולמות הסדרתי, שכל הכרטיסים להופעות שלו נמכרים בשעות בודדות - זקוק לגימיקים זולים בצורת בובות צווחניות שמנסות להצחיק בכוח.
האם פריד, מאחרוני השרידים שמגישים לנו על מגש של זהב, מוסיקה מזוקקת ומשובחת, נטולת גימיקים מעצבנים, האם פריד נכנע גם הוא למשאת הנפש הפושה בקרב זמרינו, להיות טרנדי ומגניב? אבריימ'ל, פס הקול הניצחי של חיינו, ששיריו מלווים אותנו בכל שלב ונקודה בחיים, משליך מאחורי גבו את הקריירה הענפה שלו, שכולה רצופה באבני דרך מוסיקליות, כדי לשיר עם בובות? וכך שאלתי את עצמי בכאב, ובאהבה גדולה לאיש הצנום והמוכשר, שאנחנו כ"כ אוהבים.
המוסיקה החסידית של פעם התפוגגה ופינתה את מקומה לישראליות שכובשת ונוגסת בכל חלקה טובה. זה ידוע ועצוב - מילא. איכשהו כבר התרגלנו לקליפים פרובוקטיביים, לדואטים עם רמי קליינשטיין / שלומי שבת / יהורם גאון - מחק את המיותר. (מה השלב הבא? דואט משותף של אהרל'ה סמט ואביב גפן?).
כל תעשיית הגימיקים המוסיקליים הזאת אולי מצליחה לתפוס לנו את העין לכמה דקות, לעניין, ליצור 'באז' פה ושם, אבל באמת, שמזמן הפסקנו לֶצָפות למוסיקה טובה. נראה שהזמרים התכנסו כל אחד בתוך הפינה שלו, אם זה ליפא - בקליפים הפסיכודליים ובמוסיקה האלקטרונית, אם זה שוואקי שהלך למחוזות מוסיקליים אחרים לגמרי - כי מבחינה מסחרית כנראה שזה ריווחי יותר, ואם זה מ.ב.ד שגזר על עצמו שתיקה מוסיקלית ארוכת שנים, ומלבד סינגלים מקרטעים פה ושם לא באמת מצליח לשחזר את ימיו הגדולים. (ואנחנו כל כך מתגעגעים אליו...).
היחיד שעשה רושם, שנשאר יציב ואיתן במקומו הוא אברהם פריד. הקול הענק, הנוכחות הכובשת, האהבה האדירה שקיבל מכלל הציבורים, וגם סיעתא דשמיא לא קטנה, דחפו אותו לקדמת הבמה. בוואקום שנוצר, פריד מיצב את מקומו כזמר היסטורי, אייקון. סמל מוסיקלי ניצחי - ענק הזמר החסידי בכל הזמנים, סוף פסוק נקודה. כי מעולם לא קם מתחרה ראוי לפריד, וגם אם קם - הוא מיהר להימלט על נפשו מהנישה החונקת של "המוסיקה החסידית" למחוזות אחרים.
פריד נשאר לעמוד באותו מקום בגבורה, לא ברח לאלקטרוני ולא עשה קליפים מגוחכים. (אכן, פריד שידרג גם כמה שירים ישראליים, אבל נסלח לו. המבטא הברוקלינאי-חסידי מכסה על המחדל. ומה גם שמיד אחר כך, בהופעה הוא עובר לשיר את 'רצה' ואנחנו שוכחים לו את הכל...).
פריד כאמור שמר על קו סולידי, מכובד ומכבד, עד שהגיע הסרטון עם הבובות. נראה, שגם אבריימ'ל איבד את זה. שגם הוא כבר לא מצליח להביא את הסחורה (הייתכן?), ומנסה לקרוץ לנו באמצעות סרטונים ובובות.
לא ברור מה חשבו לעצמם החבר'ה שמתניעים את הגלגלים המשומנים של מכונת המוסיקה שנקראת אברהם פריד. "היי!" אמר שם מפיק אחד לחברו, "פריד כבר לא מה שהיה פעם. הכרטיסים לא נמכרים בקצב מספק, בוא נצמיד לו איזו בובה צווחנית! עם שיערות פרועות והכל. זה סטארט-אפ היסטרי. כל הכרטיסים יימכרו בשניות".
אני מאוד מקווה שהשיחה הזאת לא נערכה במציאות, ואם כן, אז הנה מבזק חדשות מיוחד - הבובה לא תביא קהל. אולי ההיפך. כי מי שמגיע לראות את אברהם פריד, להתענג על השירים שאהבנו, להשתומם מהיכולת הקולית שלא מהעולם הזה, עוד מסוגל לבלוע את יהורם גאון או חנן יובל. גם עם עמיר בניון אנחנו נחיה. אבל בובות? בחייכם. מיותר.
משנכנס אדר מרבים בשמחה. אברהם פריד הוא שליח של הקב"ה להביא שמחה לעם ישראל (איזו קלישאה חבוטה). השמחה האמיתית מגיעה בשירה יהודית סוחפת. את הבובות והגימיקים האחרים אפשר להשאיר לאחרים. אבריימ'ל כאן כדי לשיר, לרגש, ולשמח.