בני הזוג התחתנו ב-1994. האישה ידעה שהבעל סובל מסכיזופרניה, אולם לדבריה לא ידעה בזמנו על חומרת המחלה. כיום הוא מוכר כנכה 100% על ידי ביטוח לאומי.
לשאלות על דיני משפחה:
הבעיות התחילו ככל הנראה סביב שנת 2006. בשלב ראשון הבעל עזב את חדר השינה בשל "נתק" וחוסר קרבה ביניהם, לדבריו. לאחר מכן במשך תקופה ארוכה הוא ישב בבית בחוסר מעש, בעוד שהאישה גם עובדת וגם דואגת לבנם.
הדברים הגיעו לידי כך שביוני 2007 האישה נתנה לו אולטימטום: או שימצא תעסוקה או שיעזוב. "אבל הוא ישב כל הזמן בבית, הייתי באה הביתה ורואה שהכיור מפוצץ בכלים, לא היה עוזר כלום", סיפרה האישה בבית הדין הרבני האזורי.
הבעל עזב את הבית לבית הוריו, לא מצא תעסוקה ומאז לא חזר. שנה לאחר מכן אף הכיר אישה אחרת.
בתוך כך ב-2010 הם התגרשו, והסכימו שלאחר בירור סוגיות הרכוש – שנדונות בבית משפט לענייני משפחה – האישה תוכל לחזור ולתבוע את כתובתה בבית הדין הרבני.
בית הדין האזורי קיבל את גרסת האישה, שסיפרה באמצעות עוה"ד ורדה חקלאי כי מטרתה הייתה לתת לבעלה "דחיפה" כדי שיתחיל לעבוד או אפילו להתנדב, כך שהעובדה שהוציאה אותו מהבית לא הופכת אותה ל"מורדת", ועל כן היא זכאית לכתובתה.
בשורה התחתונה, בית הדין חייב את הבעל לשלם לאישה כתובה בסך 360,000 שקל, ולחלופין שווי שליש מהדירה הרשומה על שמו.
בערעור שהגיש בביה"ד הרבני הגדול, ביקש הבעל שלא לחייב אותו בתשלום הכתובה, או לפחות להפחית את הסכום.
הבעל, אותו ייצג עוה"ד אברהם עזריאלנט, טען שבית הדין טעה כשחייב אותו בכתובה, כיוון שאין לתת משקל להתחייבותו, בהיותו חולה נפש. כמו כן, לטענתו, האישה היא שהוציאה אותו מהבית והיא שגרמה להרס הנישואין.
מנגד, עוה"ד חקלאי הגישה ערעור נגדי מטעם האישה, שבו הכחישה את דברי הבעל ואף טענה שביה"ד האזורי טעה כשלא חייב את האב במלוא סכום הכתובה – 500,000 שקל.
לא מורדת
השאלה המרכזית לעניין הכתובה הייתה מי "מרד" במי מבחינה הלכתית.
הרב יצחק אלמליח הסביר שהבעל "מרד" באשתו בכך שהפסיק לקיים עמה יחסי אישות. במצב כזה גם אם האישה הייתה עוזבת אותו לא הייתה נחשבת מורדת. "מהיוצא מפסק הדין לא נראה שמרידתו של הבעל קשורה במחלתו ומשכך לא תפסיד האישה את כתובתה עקב מה שסילקה אותו מהבית."
עם זאת, הדיין גם ציין כי ניתן היה לומר גם שהבעל היה אנוס להתנהג כפי שהתנהג, מחמת מחלתו, ולכן ייתכן שלא היה מקום לדון אותו כמורד.
בכל מקרה, הדיין דחה את טענות הבעל והסביר שלא מצא ביסוס לכך שלא היה כשיר להתחייב הזמן נישואין.
גם בנוגע לערעור הנגדי, הדיין סבר שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי.
דעתו של אב בית הדין, הרב נחום גורטלר הייתה קצת שונה. הרב גורטלר סבר שהאישה בכל מקרה זכאית לתוספת הכתובה, כיוון שדרישתה באה מתוך מיאוס, שכן היא לא יכלה יותר לסבול יותר את המצב.
הדיין השלישי, הרב מימון נהרי, הצטרף להכרעה, כך שסופו של דבר הדיינים דחו את הערעורים והותירו את התוצאה על כנה – האישה תקבל את כתובתה בסכום שפסק ביה"ד האזורי.
- ב"כ המערער: עו"ד אברהם עזריאלנט
- ב"כ המשיבה: עו"ד ורדה חקלאי
לעורך דין דיני משפחה • לפסק הדין לחצו כאן.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין".
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.