"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות י"ט פסוק ה)
דברים אלה, נאמרו למשה כמסר לבני ישראל - מספר ימים קודם למעמד מתן התורה. רש"י - על פי המכילתא,עומד על משמעות הביטוי המופיע כאן: "וְעַתָּה", וזה לשונו: "אם עתה תקבלו עליכם - יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות - קשות".
קביעתו זו, אינה מתיישבת לכאורה, עם הטבע האנושי - כפי שאנו מכירים אותו. הרי ככל שדבר נמצא בתחילתו, הוא מביא איתו לאדם - פרץ של התלהבות והתרגשות, ומוֹטִיבַצְיָה גבוהה. וככל שנוקף הזמן - ההתלהבות פוחתת והולכת, והשחיקה מביאה בעקבותיה קושי מֶנְטָלי בעת ביצוע הפעולות. אם כן, כיצד ניתן לומר ש"כל ההתחלות - קשות", הלא בעינינו נראה דווקא, ש"כל ההתחלות - קלות!"
גם בדברי חז"ל, יש ביטוי למרץ ההתחדשות, וכך מצטט רש"י עצמו במקומות שונים בפירושו, כמו למשל: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ (דברים ו) - לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. (דיוטגמא - מצות המלך הבאה במכתב)". כלומר, דבר חדש מושך את הלב, מה שאין כן כאשר הוא מתיישן.
בפשטות ניתן לומר, שאמנם מבחינת "רוח האדם", אכן יש יותר חשק וכוחות נפשיים בתחילת המעשה - מאשר בסופו. אך מכל מקום - מבחינה טֶכְנית, ככל שהדבר נמצא בתחילתו, האדם מתקשה בעצם הפעולה - כיון שאינו מורגל בו ואינו מְנוּסֶּה. רק אחר שהוא צובר ניסיון ורוכש מְיוּמָּנוּת, אזי קל לו יותר - בעשייה עצמה. ואולי, זו כוונת רש"י והמדרש - שכל ההתחלות קשות, אבל אם תקבלו עליכם - עתה, מכאן ואילך - ככל שתתרגלו, יערב לכם עשיית המצוות ועבודת ה'.
אך אפשר לבאר - בדרך נוספת. למעשה, יש שני סוגי "התחלות": ההתחלה המוכרת, הלא היא ראשית המעשה - בפועל, והיא אכן "קלה לביצוע" בעקבות המוטיבציה של הרִאשׁוֹנִיּוּת. אך ישנה התחלה - שלפני ההתחלה, והיא "ההחלטה". כלומר, לפני ביצוע המעשה חוֹוֶה האדם את "ההתלבטות": האם לעשות את הפעולה המתבקשת, או שמא - להמנע מלעשותה! או בעבירה: האם להמנע מהמעשה האסור, או שמא - לעשותו! ויוכל כל אדם להעיד מנסיונו, שבאתגר הזה טמון הקושי גדול - לקבל על עצמו, ולהחליט לעשות את הדבר הנכון.
אם נכונים דברינו, מאירים דברי רש"י: "אם עתה תקבלו עליכם - יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות". רוצה לומר "כל ההחלטות קשות!" ואם תצליחו לעבור את המְשׂוּכָה הראשונה, היא הקבלה בלב וההחלטה הנכונה, הרי שהחלק הקשה מאחריכם, ומכאן ואילך תלווה אתכם ההבטחה ש"יערב לכם" - הביצוע עצמו הוא "החלק הקל". וכן תרגם גם אונקלוס את לשון הפסוק: "וּכְעַן, אִם קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי".
אחר העיון, מצאתי חיזוק לרעיון - בלשונו של ה"ילקוט מעם לועז" המביא את דברי רש"י בשינוי: "כי כל התחלות קשות, ואם בתחילה גובר אדם על היצר הרע - לבסוף נעשה לו הדבר קל יותר". משמע, ההתחלה המדוברת - אינה התחלת הפעולה, אלא ההתמודדות עם היצר הרע, כלומר - שלב ההתלבטות.
ביטוי לכך, נמצא במעמד קבלת התורה - המופיע בפרשתנו. ובפרשת "משפטים", אנו נחשפים לתגובה של בני ישראל: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"(שמות כ"ד). במסכת שבת (דף פ"ח.)אנו מוצאים - ששיבח אותם הקב"ה על כך: "אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה - שמלאכי השרת משתמשין בו?". כלומר, עם ישראל בדבריו חשף את הסוד שבו השתמשו - עד כה, רק מלאכים.
מהרש"א ב"חידושי אגדות" מבאר את "הסוד" הטמון במילים "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"? "דזהו דבר סודי - שהמלאך כולו רוחני ואין לו דעת אחרת - כי אם לעשות רצונו יתברך ב"ה, והוא מוכן - כאילו עשה. מה שאין כן האדם, מחובר בגוף ונפש - שיש בו גם דעת היצר הרע, ואינו מוכן לעשות רצון אביו שבשמים, כי היצר הרע - מסיתו לרעה. אבל ישראל במתן תורה, נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחת - להיות מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמים, כמלאכים הללו - שהם מוכנים לעשות קודם שמיעה".
דבריו עמוקים וקשים: "והוא מוכן - כאילו עשה!" הא כיצד!? איך אפשר להבין שהמעשה נעשה - עוד לפני השמיעה? אך לדברינו - ניתן לומר, בשעה שהאדם התגבר על יצרו הרע והחליט בצורה גמורה שהוא נכון לעשות - הרי עבר כבר את עיקר הקושי, ומעתה, הביצוע עצמו - ודאי יבוא בעקבותיו.
אם כן, בשעה שנצחו היהודים את יצרם, והסכימו בלב שלם - לעשות ככל אשר יורה להם האלוקים, הרי כבר באותה שעה - הדבר נחשב כאילו נעשה על ידם. ומשום כך, זכו והקדימו "נעשה" ל"נשמע", כיון שקבלו על עצמם לעשות - הדבר עשוי עוד לפני שהוא נשמע.
דוגמה לכך, נוכל למצוא בפרשת "בא" לגבי קרבן פסח במצרים, שנאמר בו: "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (שמות י"ב). ותמה רש"י: "וכי כבר עשו? והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם - מעלה עליהם כאילו עשו". כלומר, אמנם הם נצטוו בראש חודש ניסן על הקרבן, והביצוע לא היה אלא בעשירי בחודש. מכל מקום, כיון שהסכימו בדעתם וקבלו עליהם לעשות, מעתה ואילך, נחשב להם כאילו הדבר כבר נעשה.
למעשה, דברים אלו כבר מפורשים בתלמוד: "מחשבה טובה - מצרפה למעשה, אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב - כאילו עשאה" (קידושין מ.).
משמע, עיקר "מעשה המצוה" - הוא המחשבה, וה"הישג" העיקרי של האדם - קורה עוד קודם קיום המצוה בפועל, כיון שגבר על תאוותיו והחליט - שהוא רוצה לקיים, באותה שעה מעלה עליו הכתוב - כאילו כבר קיים.