העולם הזה נקרא 'עולם' מלשון העלֵם, לשון הסתרה והעלמה, כי רב הנסתר בו על הגלוי. וככל שהעולם מעלים ומסתיר מאתנו דברים, כך אנחנו חרדים מלֹא לדעת אותם, מפחדים מחוסר וודאות, רועדים מכל בלבול, ומשלמים טבין ותקילין על מנת להתרווח במקום הבטוח, המוכרע, החד-משמעי ויודע-כל.
החיים מזמנים לנו המוני התלבטויות, הן במישור המעשי והן במישור הרגשי-פנימי, החל בדברים טכניים וקטנים וכלה בשאלות גדולות ומשמעותיות: האם לעבור לדירה הזאת? לקחת משכנתא לכל החיים? לגור בשכירות כל החיים? לסגור את העסק? להשקיע את כל החסכונות במנייה הזאת או לא להעיז? לפתוח עסק עצמאי או להישאר שכיר לכל החיים? להמשיך עם הלימודים? לחדול מהם? להתחיל את העבודה הזאת? להפסיק לעבוד? לבחור באדם הזה לבן זוג? לאיזה מוסד לימודי לשלוח את הילד? להקפיץ את הילד כיתה? להשאיר אותו שנה נוספת בגן? להמשיך להתמסר ולהשקיע במערכת הנישואין המקרטעת הזאת או לצעוד איתה לרבנות?...
כמה התלבטויות ממלאות את חיינו, כמה שאלות, כמה סוגיות על כל צעד ושעל...
ואיך אנחנו חיים איתן? איך אנחנו מתייחסים אליהן? בנחת? באהבה? בשמחה? או כאל מועקות זמניות שצריך למהר ולפתור אותן?
-ברוב המקרים אנחנו חווים את הדילמות בחיינו כמצוקה ממשית.
והשאלה הגדולה היא למה? מה העניין הגדול שאנחנו עושים מזה? לכאורה, בסדר, יש פה לבטים, יש צדדים לכאן ולכאן, לבסוף הרי תוכרע הסוגיה לצד מסוים, אז מה הסיפור? למה כל כך קשה לנו להיות בספק? להישאר בשאלה?
-אלא, שאנחנו לא יכולים לסבול את חוסר הידיעה. הספק הזה גורם לנו מצוקה, כי אנחנו לא יכולים לנשום כל כך הרבה זמן עם לא לדעת!
די, פשוט תחליט כבר!
ואם אתה לא יודע מה להחליט?
אז תחליט!!! תחתוך! תזרום! העיקר תעשה משהו! שים גז וסע כבר הלאה! אל תישאר לכוד בתוך הערפל הזה; אל תיכנס אליו בכלל; תעקוף אותו! תבין אותי, אין לי אוויר בחושך הזה! בחושך יש מפלצות, כשהולכים לאיבוד פוגשים זאבים, אני זוכר את זה עוד מאז שהייתי קטן... אז תעשה טובה, בא ונברח מפה אל האור. רק לא להישאר פה! אני נחנק ופוחד נורא!!!
וכך אנחנו מתחתנים בבלי דעת, מתגרשים בלי שכל, מנהלים מערכות יחסים משמעותיות בשטחיות. מקבלים החלטות שגויות מתוך הפחד להתלבט ומבצעים בחירות פזיזות ומעבירים את החיים בלחץ חנוק ומתוזז ומבועת. עטים על כל פיסת מידע ומוצאים בה משען ונחמה... העיקר – להחליט, לתפוס צד, לפתור את השאלה. לא להיות בספק, חלילה. לא 'להישאר באוויר'...
על הפסוק: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקים" (שמות כ, יז) אומר רבינו הקדוש: "מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך – אזי מידת הדין מקטרג עליו ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת – הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא... ומי שאינו בר דעת – כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו.
ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך, חושך הוא לשון מניעה... וזה פירוש הפסוק: 'ויעמוד העם מרחוק' – כי כשרואין הערפל, היינו המניעה כנ"ל, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינת דעת כל ישראל, ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים – היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר השם יתברך...ומי שהוא בר דעת יכול למצוא את השם יתברך בתוך המניעות בעצמן, כי באמת אין שום מניעה בעולם כלל, כי בתוקף המניעות בעצמן נסתר השם יתברך, ועל ידי המניעות בעצמן דייקא יכולין להתקרב להשם יתברך"(ליקוטי מוהר"ן תורה קטו).
מתברר, שהנטייה ההיסטרית שלנו להיאחז בַּבָּרוּר ובַיָּדוּעַ, פוגשת אותנו חזק ונוקב בעבודת השם. אנחנו רוצים לעשות טוב, רוצים להתקרב אל האלוקים, אבל אז נופלת עלינו כזאת חתיכה של ערפל, של חוסר וודאות, שכל מה שנשאר לנו זה לומר: "אוי, סליחה, לא לזה התכוונתי", לעשות רוורס ועקיפה, ללכת הלאה, לעמוד רחוק משם, הכי רחוק שאפשר, באזור המוחלט, הפָּתוּר, הבטוח.
כאלה אנחנו.
אבל הצדיקים, לעומת זאת, שיודעים את הסוד של העולם, לא נבהלים מהערפל. לא בורחים. לא מתרחקים. הם נכנסים לתוך הערפל. כי הם יודעים ששם, ודווקא שם, נמצא האלוקים.
ואת הסוד הזה הם מגלים גם לנו ומלמדים אותנו להיכנס לתוך הערפל, בלי פחד, כדי לפגוש שם את השם יתברך.
מה זה אומר להיכנס לתוך הערפל?
זה אומר להסכים להיות בחוסר וודאות. להסתכל לערפל בעיניים ולהגיד: נכון, אני עכשיו מבולבל נורא ולא יודע מה צריך לעשות. יש פה חושך מְשַתֵּק ומסתיר, ומולו אני חסר אונים ומְפַחֵד מהלא-נודע. זה המצב שלי עכשיו, מצב של התלבטות וחוסר ידיעה. וזה בסדר שאני לא יודע. אני לא חייב לדעת הכל. מותר לי גם לא לדעת כלום. אני לא רץ להדליק אור מדומה בהחלטות חפוזות ופזיזות; אני נשאר בתוך החושך בהכנעה ובקבלה.
נכון, אני לא יודע מה יהיה ולאן זה נוסע. אני לא מכיר את הדרך ולא רואה כלום בחושך. אבל לא אני יושב ליד ההגה, אלא אבא; ואני ילד קטן שלו, חגור במושב בטיחות על המושב מאחורה, לא צריך לעשות כלום ולא – לראות כלום. אבא מכיר את הדרך, והוא דואג לי ומסיע אותי, גם אם בתוך ערפל.
חוסר אונים הוא מתנה מאוד גדולה – אם לא נבהלים ממנו, כי אז נכנסת לשם אמונה. כשאדם לא מפחד מהלא-נודע ומרשה לעצמו להיות בחוויה הזו של חוסר האונים, של החולשה, של השאלה, פתאום הופכת אותו החוויה הזאת לאדם הכי רגוע ושלוו ומחובר, כי "שם האלוקים".