התחושה בקרב אזרחים רבים בימים אלה, שאנחנו מתקרבים אל נקודת הרתיחה. מתקרבים אל נקודת האל-חזור. שועטים קדימה מבלי לעצור ולחשוב בצורה פרגמטית על המצב ועל הפתרון שלו.
אנחנו, היהודים, שתמיד לאורך הדורות וההיסטוריה נקטנו בדרכים פרגמטיות דווקא - מתקרבים לתהום, כאן במדינת ישראל.
"אין מצב שלא" הוא אומר לי, אותו ימני קיצוני שהתפכח. "אין מצב שלעם, לרובו לפחות לא ייפול האסימון מתישהו, שחייבים להתנתק מהם. כמו שעשינו בעזה".
אני, שמצד האינסטינקטים הבסיסיים ביותר שלי זיהיתי את עצמי תמיד בצד הימני של המפה הפוליטית, נאלץ להסכים איתו. "העם כבר הבין, שהפתרון הטוב ביותר הוא להתנתק מהפלסטינים", אני עונה לו בייאוש.
האמת - גם מרבית הפוליטיקאים הפרגמטיים מהימין, גם ראש הממשלה שנשא את נאום בר אילן, גם אריאל שרון, אבי ההתנחלויות ביהודה ושומרון, גם כמעט כל ראשי מערכת הביטחון, כולם הבינו את זה. כדי שיהיה כאן שקט יחסי, והארץ תשקוט, צריך יהיה להיפרד מחבלי מולדת.
"אבל יש בעיה אחת", הוא אומר לי, אותו ימני מפוכח ומיואש, "בנט והחברים שלו לא יתנו, והממשלה תיפול". אין ספק כי המתנחלים ילחמו בכל הכלים העומדים לרשותם כדי להמשיך ולחיות על גבעות שכוחות אל במעמקי השומרון - ולהציב 30 קרוואנים, עמוק בתוך אוכלוסייה עוינת של פלסטינים, שרק חולמים על הרגע שבו הם ישחטו אותם.
לצערי, מדובר בחבורה של אנשים, שיכורי אידואולוגיה, ועקשנות מרגיזה שנובעת מאמונה משיחית סהרורית. הפרקטיקה הלאה מהם, ההבנה כי הסיטואציה הנוכחית היא מורכבת הרבה יותר משירת "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" פשוט לא שם.
הטענה שחוזרת על עצמה כמו תקליט שרוט פעם אחרי פעם, שהרי יגיד המגיד: אם ניתן להם את השומרון הם יירו עלינו טילים. התשובה שלי אולי תצרום לחלק מהקוראים אז סליחה מראש, על חוסר הפוליטיקלי קורקט ואולי אפילו על חוסר הרגישות, אבל כשהמדינה על קפיץ, ואנשים נרצחים בפתח ביתם, למרות שהם מתעקשים לקחת אחריות על חייהם ועל חיי ילדיהם, ולהמשיך ולהתגורר בלב אוכלוסיה רצחנית בשם האידיאולוגיה הלאומנית - כן, עדיף סבב של טילים פעם בשנתיים, מאשר נהרות של דם, ודקירות של סכינים בחוצות הערים - כל יום וכל שעה.
כן, עדיף מתקפה של אזעקות ויירוטים מוצלחים של כיפת ברזל פעם בכמה שנים, מאשר החשש הקיומי מללכת ברחוב. כן, עדיף לשבת במקלט פעם בשנה ולהריע לכיפה המיירטת, מאשר להיות כבש שחיטה פוטנציאלי בכל פעם שיוצאים לרחוב.
"ברצועת עזה גרים למעלה משני מיליון ערבים שמתים לשחוט יהודים. למה הם לא עושים את זה"? שאלתי את בר שיחי מהימין הקיצוני למדיי, "כי הם לא יכולים" הוא ענה לי מבלי משים. "ואללה, לא יכולים? אז אולי נעשה שגם הערבים בשומרון לא יוכלו?" עניתי. "אין עם מי לעשות שלום" אמר לי החבר. "נכון מאוד" אני עונה לו, בדיוק לכן צריך להתנתק מהם, לברוח, להיפרד, לא לעשות שלום.
"אם לישראל היו המשאבים לבנות חומה אדירה בגבול מצריים כדי למנוע כניסה של מהגרי עבודה מאפריקה, יש לה את כל הכלים לעשות את זה בשומרון, תוך שמירה על גושי ההתיישבות הגדולים", עניתי והרגשתי לרגע כמו פוליטיקאי מעל דוכן הכנסת.
חסרים היום מנהיגים אמיצים, דוגמת אריק שרון שידע שההתנתקות בטווח הרחוק תהיה צעד נכון. את אותה התנתקות מהשומרון, תכנן לבצע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט תחת השם "תכנית ההתכנסות" וכשמה כן היא, מטרתה היה להתכנס בתוך עצמינו ולבצע צעדים חד צדיים של היפרדות מהפלסטינים. לימים אולמרט הופלל ונשלח לכלא, והחלומות שלו לשוב לכס ההנהגה התפוגגו עם פסקי הדין החמורים בהם הוא הורשע.
ואנחנו נשארנו עם נתניהו. אדם ראוי, מהנדס מהרווארד, כלכלן בחסד, ומדינאי מבריק. אבל פוליטיקאי פאסיבי שלא יעשה דבר וחצי דבר על מנת להגיע לפתרון הסכסוך. את היכולת להרשים את היפנים והשבדים באו"ם יש לו, אבל את האומץ הבסיסי שצריך להיות למנהיג, אין לו.
כל עוד המצב הזה יימשך, אותו ציבור שיכור אידיאולוגיה לאומנית, ימשיך להוביל את מדינת ישראל ברצועה, ולכוון אותה לאן שנוח לו, ואנחנו נמשיך להיות בני ארובה, בידי ציבור קטן אך עוצמתי, צעקני ולוחמני במיוחד.
יש לציין דבר אחד - זאת לא שמאלנות, זאת פרקטיקה פשוטה לחיים. אם מתקיפים אותך, או שאתה משיב מלחמה, או שאתה בורח על נפשך. אין באמצע.
נסיים במשפט ציני ומריר, אותו נוהג לומר סטיריקן ידוע: "שיהיה לנו בהצלחה".