מעשה בחורנים נבערים מדעת, שהיה מנהגם בימי הקיץ הארוכים להתאסף בבית הקפה המקומי, ליהנות משתיה טובה, אבטיח קר ובעיקר סדרה של סיפורי אלף לילה ולילה מתובלים בחרוזים שנונים, משלי עם ופתגמים עתיקים, עם עשן נרגילות ודרבוקות ועוד שאר הנאות חולפות של חיי בטלה ונהנתנות.
לכל עונה הייתה סדרה אחרת של סיפורים ובקיץ המדובר, הייתה סדרה על סיפורי הקרבות של ענתרה בן שדאד פרש ערבי ידוע ומשורר שהתפרסם בזכות הקרבות ובזכות השירים שכתב. בכל יום היה סיפור על עלילה חדשה, כאשר ידו של ענתרה הייתה פעם על העליונה ופעם על התחתונה. קהל המאזינים התחלק לשניים, אלו שאהדו את ענתרה ואלו שהתנגדו לו. במהלך הסיפור שהיה מתובל בחרוזים יפים, פתגמים עממיים ובתי שיר, היו נשמעות קריאות ביניים מפי הקהל, איך "ענתרה נהיה מסחרה" או מאידך "איך האדמה רועדת תחתיו". פעם אחת, הסתיים הפרק בנפילתו בשבי של "ענתרה" ואיך הצליפו אויביו בו את מכותיהם. קהל אוהדיו לא נשאר אדיש ודרשו ממספר הסיפור שיישאר במקום ויספר להם איך הוא השתחרר ולחשוך מהם את ההשפלה עד הפרק הבא.
מאידך הקבוצה העויינת לא הסכימה בשום אופן והתחילו צעקות ותגרות ידיים עד שהפכו את הבית קפה ולא השאירו בו כסא אחד שלם. מספר הסיפור נס על נפשו וכאן נגמרה העלילה. בהסתכלות מלמעלה, כמה בוז אנחנו רוחשים לחורנים הנבערים, כמה פרימיטיביים הם, כמה שכל אין להם, כמו אוהדי כדורגל בדרום אמריקה או כמו סתם חסרי אישיות עצמית ועמי ארצות מצויים.
אבל בנימה של אמת וביקורת עצמית, האם אנחנו לא דומים להם? האם אנחנו לא נהנים לריב על בסיס כלום או על בסיס סיפורי מעשיות?
כלפי מה הדברים אמורים? לפני למעלה משנה היו כאן בחירות שהגענו אליהם מפולגים, לראשונה ראינו ביהודים שומרי תורה ומצוות כ"אויבים" חלילה וכיריבים פוליטיים כל אחד מהצד שלו. הדברים הגיעו לכדי תגרות ידיים לפעמים בין הפעילים ונהיה מתח בין אנשים סביב הנושא הזה. הבחירות הסתיימו ויצא מה שיצא והיה מה שהיה, מבלי לנקוט עמדה ומבלי להביע דעה מי טוב יותר? מה מתאים יותר? כל אחד עשה לפי דעת התורה שמחוייב אליה או לפי מצפונו או לפי כל דרך אחרת. אבל האם לא די? האם זה כבר לא מאחורינו? חשבנו שכאן נגמר הסיפור, אך יש עדיין מי שנהנה להחיות מחדש "סיפורי ענתרה" כאלו ואחרים.
מה לנו האזרחים מהשורה ולקרבות שהיו? מה יצא לנו מזה? מה נרוויח מהמחנאות וההשתייכות הסקטוריאלית הזו? ממילא הפעילים, יש להם צד של אינטרס אם ינצח פלוני או אלמוני וגם זה בספק גדול, אם יוכלו הפוליטיקאים לקיים ולו חצי מהבטחותיהם אבל אלו שלא הובטח להם דבר, ודאי שלא יקבלו מאומה ואם כן "מה יתן לך ויוסיף לך לשון רמיה" מה יתן לנו הלשון הרע ודיבורי גאוה ובוז אחד על השני. אין לנו חלק ונחלה בסכסוכים ובמחנאות, אין לנו עניין ב"סיפורי ענתרה", אנחנו מבקשים שכולם יתנו כתף, כולם יעשו למען כבוד התורה, כבוד עם ישראל, וכבודה של ארץ ישראל.
כל מי שמגיע לעשייה ציבורית, מצפה להכרה בעשייתו ויש לו תוחלת לקבל הנאת כבוד או ממון. אנשים לא מקדישים את זמנם וחייהם רק לשם שמים. זה לגיטימי וזה טבעי שלאנשים יש אינטרסים ואנו לא מצפים מאנשים לעבוד סתם. בואו ניתן להם את הקרדיט על מה שעשו ונסמן להם את הצרכים שלנו, שידאגו להם. שידאגו גם לנו ולא רק למנהלי מוסדות פרטיים. שיהיו גם גני עיריה חרדיים ולא רק פרטיים שמטבע הדברים הילדים מקבלים בהם הרבה פחות. שיהיו לילדים מתנ"סים וחוגים כמו שצריך, שיהיו גם למבוגרים מסגרות חברתיות על טהרת הקודש שלא יסבלו מבדידות. שתהיינה ספריות תורניות חדישות, בקיצור כל מה שמשפחה נורמטיבית צריכה ורוצה. ולסיום בנימא אישית, אל תסתכל כל הזמן על מה שאחרים יכולים "לעשות למעני" אלא "מה אני יכול לעשות למען הזולת".
אם אתה או את מוכשרים בתחום מסויים ויכולים להועיל לכלל, קומו ועשו מעשה בכלים שיש לכם, אם זה חוג תהלים לילדים, אם זה מדרשיה לבנות, אם זה מנות חמות למבוגרים וכו.. בסופו של דבר זה מה שבאמת מעניין ושווה ולא סיפורי הגבורה של פלוני או אלמוני.
ה' ישכין שלום באהלינו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ויברך את עמו בשלום.
להערות ותגובות blanjac@gmail.com