"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם" (בראשית פרק מ"ח פסוק א)
פרשת "ויחי" מספרת על הפרידה של יעקב מבניו. והמדרש עומד על כך, שמדברי הפסוק משמע, שיוסף לא היה צמוד למיטת אביו - ויש בכך "ציון לשבח".
"והרי כל שבחו של יוסף - שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה, שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה - לא היה יודע, אלא להודיעך צדקו - שלא רצה להתייחד עם אביו, שלא יאמר לו: היאך עשו בך אחיך? ומקללם. אמר יוסף: אני יודע צדקו של אבא, כל דבריו - גזירות הן! אמר ללבן עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ - לֹא יִחְיֶה (פרק ל"א) - ומתה אמי! ואני בא לומר שיקללם, ונמצאתי מחריב את כל העולם, שלא נברא העולם - אלא בשביל השבטים. לפיכך, לא היה הולך אצל אביו בכל שעה" (פסיקתא רבתי פיסקא ג).
מדברי המדרש, עולה עוּבדה מפתיעה: גם אחר שגילה יעקב - שיוסף חי, וגם אחר שירד בעקבותיו למצרים וחי שם שבע עשרה שנים, לא ידע יעקב - עד יום מותו, את מעשה "מכירת יוסף" על ידי האחים.
רמב"ן בפרשת "ויגש" כתב: "יראה לי - על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו - כי אחיו מכרו את יוסף! אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים. כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם - כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי, ויוסף בְּמוּסָרוֹ הטוב - לא רצה להגיד לו".
רעיון זה, עומד לכאורה בסתירה - לדברים מפורשים שאמרו האחים ליוסף, בסוף הפרשה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ" (פרק נ).
אך למעשה - אין בכך סתירה, שהרי כבר העידו חז"ל שיעקב לא אמר דבר זה, אלא האחים - שינו בדבריהם: "מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אָבִיךָ צִוָּה וגו'" (יבמות ס"ה:).
אדרבה, רמב"ן מביא מכך ראיה שיעקב - לא ידע, כי אילו ידע יעקב, היה אפשר לצפות שהאחים אכן יבקשו ממנו לצוות את יוסף בפירוש - שלא יפגע בהם, ואז "לא היו בסכנה, ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים".
ניתן להוסיף ולומר, שיעקב לפני מותו מייסר ומוכיח את בניו על מעשיהם הרעים: ראובן - על פזיזותו, שמעון ולוי - על ההרג בשכם, ואילו את עניין מכירת יוסף - הוא אינו מזכיר. אולי גם מכאן ראיה, שהוא לא ידע על כך.
אך מדברי רש"י משמע אחרת. גם הוא מפרש ש"שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן - שלא נחשד יוסף בעיניו". עולה מדבריו, שיעקב ידע על מעשה המכירה אלא שלא ראה צורך להזהיר את יוסף - שלא יפגע באחיו.
נראה שרש"י נאמן לשיטתו, שביאר את דברי יעקב בפרשת "מקץ": "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (פרק מ"ב) - "מלמד, שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו - כיוסף". משמע, יעקב הטיל פקפוק בסיפור "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (פרק ל"ז), ומסתבר, שכאשר ירד למצרים הוא חקר ודרש אחר "הסיפור האמיתי" ונודע לו על מכירת יוסף.
וכן מבואר בפסיקתא רבתי (פיסקא ג), המבאר את דברי יעקב ליוסף:"יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" - "מה אתה סבור מפני שהייתי שואלך בכל עת מה עשו בך אחיך - ולא היית אומר לי, מה אתה סבור שלא הייתי יודע, ידעתי בני ידעתי".
ה"אור החיים" בפרשת "ויגש", מבאר את דברי יוסף אל האחים - בשעה שהתגלה אליהם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (פרק מ"ה).
לדבריו, יוסף שכנע את אחיו - שאין בלבו עליהם: "לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם. לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו - איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם? וראויים הם להיות - שנואים אצלו. אכן עתה, אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים - ידע כי המעשה היה מאת ה', והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם. ובזה אין מקום לשמור להם איבה, ולא להרחיק מדת האחווה מהם".
על פי זה, הוא מסביר את "התנצלות" האחים- כלפי אביהם יעקב: "ואולי, כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנגלה הדבר - כי הם הגורמים לו אבל ובכי כ"ב שנה, ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם".
הוא לא מקבל את הסברו של הרמב"ן: "והיה נראה לומר, כי יעקב לא ידע גוף המעשה - וזה דרך רחוק! כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת - היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם".
אלא בוודאי, הבין יעקב "כי מאת ה' הייתה זאת, ואין להרהר אחר מידותיו".ומשום כך, לא הוכיח את בניו על המכירה.
דברים דומים, כתב ה"אברבנאל", ובדבריו, מצאנו חידוש גדול: "ולכן אחיו לא היו ראויים לעונש כלל! כי עם היות האדם בחיריי במעשיו, הנה לפעמים יטה הקל יתברך בחירתו!"
ומכל מקום, "היו ראויים לעונש מה - מצד מחשבתם בעצמם, כי היו שונאים אותו ומקנאין בו, ומגלגלים חובה על ידי חייב. וכאשר נמצא בהם סכנה - בשנאתם אותו, הגיע הקדוש ברוך הוא רצונם אל שימכרוהו - להשלים עצתו. ולזה לא הוכיחם עליו יתברך, ולא האשימם יעקב אביהם ולא יוסף גם כן, כי ראוי שהכל היה מפעלות אלוקים, ולכן נזכר הפועל ההוא בתורה - מבלי תוכחה עליו".