הרב מרדכי צביון, נכדו של מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי, סיפר שבא יהודי ושאל את סבו: "יעקב אבינו נותן ליוסף נחלה יתרה על אחיו, וזאת משום שהוא זה שלקח אותה מיד האמורי, וזכותו לתת אותה למי שיחפץ. וכי יעקב נטל את שכם? הלא שמעון ולוי - הם שנלחמו עליה בחרוף נפש, ולהם, אפוא, הזכות על המקום ולא ליעקב. על כרחך צריכים אנו לפרש כדברי התרגום, ש'בחרבי ובקשתי' הכוונה 'צלותי ובעותי' - תפילתי ובקשתי".
"אך עדיין אינו מובן", הוסיף השואל, "היעלה על הדעת שצדיק המתפלל על דבר - הדבר נעשה שלו?! אם שמעון ולוי נלחמו על העיר שכם וכבשוה - לכאורה העיר הכבושה שייכת להם?".
ענה לו הגר"ח: "לא! אם ידע יעקב אבינו בבירור שכל הצלחתם הייתה בזכות תפילותיו - הרי שבאמת העיר שכם שייכת לו".
"אם כך", המשיך אותו יהודי ושאל - "חצי מהעיר בני ברק שייכת לכם... אנשים באים לכאן ומבקשים שהרב יתפלל עליהם. הרב מתפלל והם מצליחים. אם כן, מה שזכו עקב תפילתכם שייך לכם".
אמר לו רבי חיים: "ומי אמר שהצלחתם נבעה, באמת מהתפילות שהתפללתי עליהם? זה שהם הצליחו - נכון, וזה שהם היו כאן - גם נכון, אבל מי אמר שיש קשר בין שני הדברים. אולי הצלחתם אינה קשורה לתפילותיי?!".
"מה הבעיה", טען האיש, "הלא יש כאן הודאת בעל דין, כולם אומרים: 'הייתי אצל ר' חיים וברכתו עזרה', הרי שהודו בזה שהצלחתם - בזכותכם היא".
"ועדיין יש לחלק", אמר מרן שר התורה, "כשבא אלי אדם ואומר: 'הרב אני צריך דירה', אני מתפלל עבורו שתהיה לו דירה, ואם מתקבלת התפילה הרי שכעת יש לו דירה, זו דירה שלו. אבל יעקב אבינו, בעצם, הוא לא היה מעורב כלל בענין המלחמה. אדרבה, הוא לא רצה שילחמו, ולאחר מעשה כעס עליהם ואמר: 'עכרתם אותי'. על מה, אם כן, הוא התפלל? תפילתו היתה: 'רבונו של עולם, עשה שאני אנצל'. וכיון שהתפלל על עצמו - ההצלחה שבאה מכח התפילה שייכת לו".