עם סיום השנה האזרחית, עסוקים בשבועות האחרונים בתקשורת העולמית בחיפוש מי ראוי לתואר "איש השנה", במובן של "מנהיג השנה". הפרסומים השונים מצביעים על כך שמי שיקטוף השנה את התואר הוא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.
אבל מהי הסיבה שהעולם רואה בו מנהיג כזה גדול? אם זה בגלל שהוא נשיא מעצמה, אז הרי גם ארה"ב היא מעצמה גדולה, וגם סין היא מעצמה גדולה. מה המיוחד דווקא בו?
כשמנסים לרדת לשורש הסיבה למה דווקא הוא לכאורה מתאים לתואר "מנהיג השנה", מבינים שהסיבה לכך היא יכולת המנהיגות שלו: פוטין לא בורח מבעיות, הוא מתמודד איתן. הוא לא נבהל מלקבל החלטות, וזאת בניגוד למנהיגים אחרים. בשנים האחרונות כמעט ואין נושאים גלובאליים שמנהיגי העולם לא מגמגמים בהם, נושאים ביטחוניים, כלכליים, נושא הפליטים וכו'.
ואילו אצל פוטין, אם נעשה בדיקה קצרה, נגלה שכל נושא או בעיה שהגיעו לשולחנו - הגיעו לכדי החלטה ברורה. תמיד יצאה הנחיה, לכאן או לכאן. עם הבן אדם הזה, אתה תמיד יודע מה עמדתו המדויקת, איפה הוא עומד בדיוק, מה הוא רוצה ומה לדעתו הפיתרון לבעיה שמונחת כעת על שולחנו. ולכן, לא פלא שבאזור הכי מסובך במזרח התיכון פוטין נהפך לאחרונה להיות הכוכב. וזאת אחרי שנים רבות שארה"ב ואירופה מסתובבות באזור ו"מערבבות" כאן, ועד לרגע זה העלו חרס בידן. אני לא אומר שפוטין יצליח, אבל הוא לפחות מראה את היכולת להחליט ולהוביל.
ומה קורה אצלנו? ממש להיפך. אצל ראש הממשלה ובממשלות האחרונות, הכל עובד הפוך: כל הזמן עסוקים לראות איך ניתן לברוח מהחלטות, איך לדחות את פתרון הבעיות עד לבוא ראש הממשלה הבא, שהוא יתמודד מולן. כמובן שלכל אחד יש הסבר, אבל השיטה המפורסמת לדחייה ולמריחה היא "נקים ועדה", "נקיים דיון", "נמגן תחנות", "נפרוס בטונדות". במקום לקלף את שורש הבעיה עצמה ולפתור אותה, פשוט דוחים את פתרון הבעיה לזמן בלתי ידוע.
למרבה הצער, זה דבר שגם מורגש לאחרונה יותר ויותר אצל נציגינו החרדים. לאחרונה אנחנו יכולים לראות שהם פועלים בשיטת "רק מה שחייבים ואין ברירה - עושים. מכל השאר, בורחים ולא מתערבים".
כך למשל, כולם שתקו השבוע אחרי ההתקפה הברוטאלית נגד הרב הראשי הגר"ד לאו מצד שר החינוך בנט, שתקף אותו על כך שהעז להעביר נגדו ביקורת על החילול ה' שעשה כשהלך לבקר (ובכך נתן לגיטימציה) במוסד מסוים בניו יורק, שלפי גדולי ישראל משתייך ל"כת" שמנסה לקעקע את היהדות האמיתית. הדבר המתבקש היה, שלא רק שהסגן של אותו שר יהיה הראשון למחות ולהגן על הגר"ד לאו, אלא עד אחרון הנציגים היו צריכים, אם לא לתקוף בעצמם, לפחות לגבות את הרב הראשי בנושא שהוא כה מובן מאליו. הרי לא מדובר על סוגיה שעדיין דנים בה האם הכת הזאת נחשבת לחלק מהיהדות האמיתית או לא.
וללא קשר, אם יש נציג שדווקא הוא בולט בכך שהוא לא בורח מהבעיות אלא מתמודד איתן ולוקח החלטות, ולא רק זה אלא גם הולך לחפש את הבעיות כדי לפתור אותן ולא מחכה שהן יבואו אליו - הוא שר הבריאות הרב יעקב ליצמן. מבחינתי, הוא היחיד שלא לקה במחלה הזאת של בריחה מלקבל החלטות ולפתור בעיות. תמיד מונחת לפניו השאלה איך להקל על הציבור, ולאו דווקא על הציבור החרדי אלא על כלל הציבור.
אני נזכר בסיפור שהיה עם מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. בזמנו, כשעלה נושא ניתוק מהמכשירים של חולים הנמצאים במצב של מוות מוחי, קרא לו הרב וביקש ממנו שיעמוד על המשמר, כדי לגבות את המשפחות שרוצות לשמור על יקיריהן שנמצאים במצב של מוות מוחי, מול בתי החולים שרצו לנתק. ליצמן אכן עשה זאת, והיה נתון למתקפות קשות בתקשורת על כך שיצא בהצהרה פומבית שהוא "יבוא חשבון" עם בית חולים שינסה לפעול לניתוק חולה כזה מהמכשירים. בזמן המתקפות נגדו, פנו אל הרב ואמרו שאולי כדאי שהרב יגבה במכתב וכדו' את ליצמן מאחר והוא נתון במתקפה גדולה מאד. הרב הרים אז את ראשו ואמר: "הרב ליצמן לא צריך שנגבה אותו. הוא מכיר טוב את המלאכה, והוא לא זקוק לגיבוי שלי".
מה שכואב ומאכזב אותי, הוא שלצדו של ליצמן אין עוד נציג כמוהו.
תיקון: בשבוע שעבר נכתב כאן על כך שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הנחה את אריה דרעי בנושא האפליה כאשר צביקה כהן קיבל את תפקיד סגן ראש העיר ירושלים. הכוונה הייתה לכך שהגר"ע הנחה את דרעי ללחום בכל כוחו באפליה, כאשר החזיר את דרעי להנהגה.