התובע – מתנדב במשטרת התנועה בטבריה – מצא עצמו קורבן "שיימינג" בעקבות דו"ח שרשם לנהג. היה זה ביוני 2013. המתנדב הבחין במכונית העומדת במקום אסור לחנייה ומפריעה לתנועה, ניגש לנהג וביקש ממנו רישיונות, אולם זה סירב לשתף פעולה משום שהמתנדב לא חבש כובע, כפי שהנהלים מחייבים. רק לאחר שהמתנדב הזדהה בפני הנהג, הוא הסכים לקבל את הדו"ח.
העלילו עליכם?
פנו ל- עורך דין לשון הרע
מספר ימים לאחר מכן, הנהג פרסם כתבה במקומון "כוכב הצפון" בה כתב, בין היתר את הדברים הבאים: "שוטרים עבריינים או אזרח עבריין אתם תשפטו", "האיש מסר את הדו"ח ולא ביצע את עבודתו המשטרתית כראוי תוך שהוא מבצע שיבוש מהלכי משפט", "אותי לימדו כשהייתי קטן שגם חמור לא נכנס באותו קיר פעמיים כי אחרי הכל גם לחמור יש מעט בראשו...".
בהמשך פירט הנהג על המקרה, וציין כי מאוחר יותר ראה שהמתנדב עצמו עצר עם ניידת המשטרה באדום לבן, וביקש ממפקד תחנת המשטרה לרשום למתנדב דו"ח תנועה.
חודש לאחר מכן הגיש המתנדב תביעה נגד הנהג והמקומון על הוצאת לשון הרע. לטענתו תוכן הכתבה הוא עלילה מומצאת, שמטרתה לפגוע בכבודו ומעמדו, ולכן הוא זכאי לפיצוי המקסימאלי בחוק: 100 אלף שקל.
הנתבעים טענו שכל מה שפרסמו היה אמת, ושהכתבה כללה בתוכה גם הבעת דעה מותרת.
כך, לטענתם התובע הפיק דו"ח שקרי וכוזב, ונמנע מלציין בו את תגובותיו ואת תגובות הנהג, ובכך שיבש הליכי חקירה. עוד הם טענו כי אחרי שפרסמו את הכתבה, התקשרו אליהם אזרחים נוספים שהעידו שראו את המתנדב מעמיד את הניידת המשטרתית בניגוד לחוקי התנועה.
לא ביקורת לגיטימית
השופטת אוסילה אבו-אסעד קיבלה את התביעה באופן חלקי.
היא סברה שחלק מהכתבה אכן כלל ציון עובדות, שאין בהן פסול. כך למשל, הנתבעים הוכיחו שאי מילוי הדו"ח בשלמותו ואי חבישת הכובע, הם אמת וזוהי אכן התנהלות לקויה מצד התובע, שאף לא הכחיש שהחנה את הניידת באדום לבן.
עם זאת, השופטת מתחה ביקורת על יתר האמירות שהתפרסמו בכתבה. השוואת התובע לחמור וכינויו "עבריין", היא קבעה, הן אמירות מכפישות ופוגעניות שאינן אמת. גם אם זו דעתם האישית של הנתבעים, ציינה השופטת, אין מקום להביע אותה אם כל מטרתה היא לפגוע ולהשפיל את התובע בעיני אחרים, במיוחד כשמדובר במי שמשמש כמתנדב במשטרת ישראל.
השופטת אבו-אסעד הוסיפה שאם הנתבע היה מפנה ביקורת לגיטימית כלפי המשטרה ופונה למפקד המשטרה באופן כללי, כדי שיבחן את התנהלות עובדיו, היא הייתה מקבלת זאת. אולם, הנתבע ציין את שם התובע במפורש והשתמש כלפיו בביטויים מבזים תוך הוספת ביקורת אישית כאילו אינו יודע לבצע את תפקידו ואינו מבחין בין מותר לאסור. דברים אלה מהווים לשון הרע ומעידים על כך שהנתבעים פעלו בחוסר תום לב.
משכך, ואף שמדובר בעניין ציבורי, עליהם לפצות את התובע. עם זאת החליטה השופטת שאין מקום לפסוק למתנדב את הסכום המרבי שמאפשר החוק, והעמידה את הפיצוי על 25 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,500 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד אירית סיבוני, עו"ד שמעון סיבוני
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אורי שנהר
לעורכי דין בתחום לשון הרע • לפסק הדין לחצו כאן
הכותבת: עו"ד איילה תל-פז עוסקת בדיני לשון הרע
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
* הכותבת לא ייצגה בתיק
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.