חוק גיל פרישה קובע פרישת חובה לגבר ולאישה בגיל 67. מגיל זה רשאי המעסיק לחייב עובד לסיים את עבודתו (אם כי יש לציין שבעניין זה תלויה ועומדת עתירה לבג"ץ). לנשים מוענקת הזכות לפרוש מיוזמתן בגיל 62.
לשאלות על דיני עבודה:
עובדת מתנ"ס בקריית ים עבדה כעשרים שנה עד שפוטרה בשנת 2012, בהיותה בת 62. בתפקידה האחרון ניהלה את המתנ"ס ועסקה בהשכלת מבוגרים ופרויקטים מיוחדים.
בעקבות פיטוריה היא הגישה תביעה לפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
התובעת טענה שפוטרה בשל גילה. לטענתה, היא הייתה עובדת מוערכת ואף מצטיינת. לדבריה, כמה חודשים לפני שפוטרה היא ביקשה בכתב לדחות את יציאתה לגמלאות – באותה עת היא סברה בטעות כי גיל פרישת החובה הוא 62. באותו מכתב היא ביקשה להאריך את תקופת העסקתה וציינה שלא צברה חיסכון פנסיוני מספק, והיא מרגישה שהיא עדיין יכולה לתרום.
אלא שבקשתה לא נענתה ובאוגוסט 2012 היא פוטרה, מבלי שנערך לה שימוע.
המתנ"ס הנתבע טען שהיא פוטרה בשל תפקוד לקוי, חוסר מקצועיות ובעיות ניהוליות. לדברי הנתבע, בחודש יולי 2012 התקיימה פגישה בה הובהר לה כי המתנ"ס תחת ניהולה "הגיע למצב קשה מאד". משכך, טען הנתבע, הצדדים הגיעו להבנה על סיום העסקת התובעת.
הנתבע הוסיף שלתובעת לא נערך שימוע, שכן הפיטורים היו בהסכמה.
תחושת בטן?
השופטת עפרה ורבנר קיבלה את התביעה, לאחר שהשתכנעה, בין היתר מעיון במכתבי ההערכה ותעודות ההוקרה שקיבלה התובעת, כי תפקודה לא היה הסיבה לפיטוריה.
לעומת זאת, הנתבע לא הציגה מסמך או עד כלשהו שיעיד על חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת. אין זימון לשימוע, אין פרוטוקול שימוע, אין מכתב פנימי לדירקטוריון המרכז את הנימוקים בגינם מעוניינים בהפסקת העסקת התובעת, ואין עדות של עד שנכח בישיבת הדירקטוריון או ראיה המפרטת את שיקוליו, ציינה השופטת.
יתרה מכך, המשיכה השופטת, לא היה מכתב התראה או אחר שהצביע על בעיה כלשהי בהתנהלות התובעת, בטרם התקבלה ההחלטה על פיטוריה.
בנסיבות אלה, הבהירה השופטת, הנתבע לא הצליח להוכיח שהפיטורים אינם קשורים לגיל התובעת.
אם לא די בכך, השופטת הצביעה על שני מקרים נוספים בהם המתנ"ס פיטר "בהסכמה" עובדים שהגיעו לגיל פרישה, בנימוק של "אי שביעות רצון" מתפקודם. "מסתבר, לפחות לגבי התובעת, כי אין הדברים כך", כתבה השופטת.
בהקשר זה מנכ"ל המתנ"ס ניסה להסביר שהייתה נטייה לחשוב שמדובר בהסכמה, "על סמך תחושת בטן". השופטת ציינה כי בקשותיה של התובעת היו לגמרי ברורות, כך שאין כל בסיס לאותה "תחושת בטן" של המנכ"ל.
"המדובר בתובעת שטרם הגיעה לגיל פרישת חובה, ופרישתה נכפתה עליה בניגוד לחוק גיל פרישה, לאחר כ-20 שנות עבודה", סיכמה השופטת. "בנסיבות אלה, ובוודאי לאור בקשת התובעת להמשיך ולעבוד, היה על הנתבע לשקול את טענות התובעת בטרם החלטתו לסיים העסקתה לפני הגיעה לגיל פרישת חובה הקבוע בחוק".
בסיכומו של דבר, נקבע כי הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך 150,000 שקל, עבור נזק לא ממוני, היעדר שימוע ופיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
בנוסף, הנתבע ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 18,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד בנימין פילובסקי
- ב"כ הנתבע: עו"ד שרי שמחיוף
לפסק הדין לחצו כאן
הכותבת: עו"ד ערן לאופמן עוסק בדיני עבודה
לעורכי דין בתחום דיני עבודה • אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
*
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.