אלפי בני ישיבה, בתוכם תלמידי ישיבת גרודנא ותושבי אשדוד השתתפו היום במסע הלווייתו של הגאון רבי דב צבי קרלנשטיין זצוק"ל, ראש ישיבת גרודנא באשדוד, מחבר ספר 'מעגלי צדק'. רבני הקריות באשדוד הכריזו על ביטול מלאכה והמונים נהרו לקרית הישיבה.
למרות שהגאון ביקש שלא להספיד אותו ואף תבע "שלא יעזו לשנות את דעתי", הוחלט על ידי גדולי תורה ותלמידיו הגדולים להשמיע דברי הספד קצרים בלבד, רק לחיזוק הלבבות, ולעורר את הציבור להתעלות בתורה ודבקות בקדושתה לאחר האבדה הגדולה.
לאחר אמירת פרקי תהילים שלוו בבכיות עצומות על ידי הקהל ותלמידיו הגדולים, דיבר ראש ישיבת 'מעלות התורה' הגאון רבי שמואל אויערבאך, ששמר על ידידות אישית ארוכת-שנים עם הנפטר. הוא התקשה לפתוח בדברים, ושעה ארוכה בכה בכי תמרורים. בדבריו שב והזכיר את אזהרת הנפטר הדגול לא להספידו, "כלל ישראל צריך הרבה ישועות ועכשיו ששר וגדול נפל בישראל, עמוד האש שהולך לפני המחנה נסתלק מ'קען' נישט מער". לאחר מכן הכתיר את חתנו הגדול של הנפטר, הגאון רבי משה שמידע כראש הישיבה החדש.
ראש הישיבה המוכתר הגר"מ שמידע הקריא את צוואת הנפטר, בה הוא כתב שהוא מוחל וסולח לכל מי שפגע בו, וכן ביקש מחילה מכל מי שנפגע על ידו.
הרגע בו הזכיר הרב שמידע את בקשת המחילה, היה רגע מצמית לבבות. ההכרזה הזו עוררה גל עצום של בכיות נוראות מצד אלפים מבחורי הישיבה שכל ימיהם ראו בראש הישיבה את אביהם הרוחני.
לאחר מכן הוסיף הרב שמידע וביקש שתלמידיו ילמדו שני משניות ביום לפחות בשנה הראשונה להסתלקותו, לטובת ועילוי נשמתו. הוא הוסיף וכתב "בטוחני שלא ייצאו עמי ארצות אם ילמדו משניות".
לפני צאת הלוויה קרעו עשרות מתלמידיו המובהקים 'קריעה' על הסתלקותו של רבם כדין תלמיד לרבו מובהק.
מאשדוד יצא מסע ההלוויה בראשות אלפי המשתתפים ועשרות גדולי תורה לירושלים, שם יתקיים מספד נוסף במרכז ירושלים ליד בית המדרש זופניק.
*
דרכי אשדוד אבלות.
הכל בערב האשדודי הקודר הזה, נראה לכאורה, מקופיא, מצד התפאורה, כהתגלמות של חיוניות. האווירה מתחלפת בחדות, וצמרמורת לופתת את הלבבות כשגווייתו של ראש הישיבה מובאת להיכל. משהו בלב מתרסק ברעש נורא. פניהם של מאות ילדיו-תלמידיו מחווירות, בחורים מתנודדים אחוזי-בעתה.
רחובות אשדוד משחירים מאדם ומכאב. אבל יחיד עשי לך אשדוד הקרועה, על גדול בנייך בונייך. שוב לא יראו כאן את הראש ישיבה רוקד בפועל עם מאות תלמידיו בעיצומו של שיעור כללי, כשדברי הרמב"ן הוהרו. שוב לא ישמעו את שאגות החדווה שלו, כשתלמיד האיר הארה חשובה: "אמרת טוב מיין קינד!", היה אומר, "אוי וויא זיס! אוי, כמה מתוק אמרת".
שוב לא יראו כאן את ראש הישיבה שר בלילות שבועות ושמחת תורה מדם לבבו שירי נשמה שהלחין, ועיניו העצומות זולגות דמעות. או את השיר שרבו ה'חזוון איש בעצמו הפקיד בידיו: "כשהיו ישראל עוסקים ב – ת – ורה..."
אשדוד החרדית שוב לא תתקהל בהמוניה למוספים המפורסמים שלו בראש השנה, ולריקודי השמחה במוצאי יום כיפור, לשאגה, למתיקות, לזַכּוּת, לטוהר...
אֶמֶת מַה נֶהְדָר הָיָה כֹהֵן גָדוֹל!
*
עכשיו כשהעיניים הטהורות שלך, רב'ה, מכוסות שברי חרסים, עכשיו כשהארי-החי שוכב דומם עטוף טלית דהה, פורצת סביבי המרירה, וכולנו, נערים, אברכים, בוכים ללא בושה. כולם כאן - ילדיו. בכל תחומי החיים. אני מסתכל סביב, כל אחד מתבצר עם אוסף שבריו ב'אבל יחיד' האישי שלו. שני צעירים הלומי-יגון, משתטחים על הקרקע שלמרגלות גוויית רבם, ומרווים אותה בדמעות דם.
*
כל ימיך רבנו התהלכת בין עמודי דגרסי, ב'בית היין'. ניחוחה של סברא הייתה מביאה אותך לשכרות ולא מיין. כשסברה טובה עלתה על שולחנך, היית מבקש 'משקה', ונוטל את תלמידיך לריקוד נלהב...
כל 'שיעור כללי' היה בבואה חיה ותוססת של מעמד הר סיני. הייתה מתחוללת בו סערה עצומה, המונים היו מעפילים לשיעורים. אווירת הקולות והברקים והענן כבד הקיפה והחייתה את ההיכל. פעם אמר לבחור שנראה אדיש בשעת שיעור:
"נו, אתה הרי לא יכול להישאר נייטרלי מול קושיה כזו על רבנו תם!... לא יכול!"
*
כל ימיו היה רבנו מהלך כאדם שחתם חוזה, ועליו לפרוע אותו. בוקר בוקר, סנט אחר סנט. כל רגע מרגעיו היה ממוקד, קשוב לקול הקריאה האלוקית: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה'!" מעולם לא ראו אותו מתעסק בעיסוקים של קטנות. לא מולל בסתמיות נייר או מפית, לא היטיב באופן אקראי את חליפתו, ולא אמר מילה שאין בה תכלית ממוקדת.
מרבו רבי שמואל לינק את שכרון אהבתו לתורה, ומרבו הגרא"מ שך למד את שכרון האהבה לבני תורה.
*
אבל יחיד עשה לך היכל ישיבת גרודנה. אני עומד בלב מורתח ליד הסטנדר שלו, ממנו הרביץ תורה יובל שנות יזע מתיקות ודם, ומעולם לא חשבתי שדבר עשוי להיות דומם כל כך. משהו בהיכל הולך ומתרוקן. נסתם הגולל על משהו פנימי מאד וחי מאד בלבבו של עולם התורה.
אני כותב וכותב ולבי בל עמי. ככך שאני מרבה בכתיבה בשעת אבל זו, שעת שידוד מערכות, אני מרגיש בריחוק, באותיות החלולות ובהרגשה הטפלה של "של נעליך". אבל הדמעות לפחות הן של אמת, והן מעצמי, והן קודחות אש זכרונות באפי.
יהיו נא לפחות דמעותינו לרצון, נר לזכרך רבנו, ועילוי לנשמתך המאירה!
יעקב ב. פרידמן