"וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (פרק י"ח פסוקים כ - כ"א)
סדום ואנשיה, הפכו להיות "סמל הרוע". כמו שאנו מוצאים ב"ילקוט שמעוני" (רמז ע): "אין לך רע שבכרכים, אלא "סדום". תדע, כשאדם "רע" קורין אותו: "סדומי". אמר רבי יוסי אין לך יפה בכרכים כסדום, שחזר לוט על כל ערי הככר ולא מצא מקום יפה כסדום". אם כן, סדום היא המקום הכי יפה, שמאוכלס באנשים הכי רעים.
בתורה לא מפורטים מעשיהם הרעים, פרט למלים הקצרות: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד". ובהמשך, סיפור המלאכים המתארחים בבית לוט - והיחס האכזרי של אנשי סדום אליהם.
בעקבות העונש החמור - שהיה מנת חלקם, ניתן היה לדמיין את סדום - בסגנון "המערב הפרוע", אין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה, הפשע והרֶשַׁע שולטים ברחובות, ורק החזק שורד. אך מעיון בדברי חז"ל והפרשנים - עולה תמונה שונה בתכלית.
למרבה ההפתעה, בסדום - הייתה מערכת משפט מפוארת, לכל מקרה התייחסו באופן מקצועי, כל תלונה נבדקה וקבלה מענה משפטי. על פני השטח הייתה זו מדינה מסודרת ומאורגנת להפליא, בעלת מוסדות שיפוטיים בעלי כח וסמכות. למראית עין, הפשע לא השתולל ברחובותיה של סדום.
אבל מתחת לפני השטח, סדום הסתירה סוד גדול! מערכת החוק והמשפט הייתה שקר, הכל היה רקוּב. מאחורי המלים היפות - שלט הרוע ושימש כמניע לכל, אטימות הלב לבשה צורה חוקית, הסֵּדֶר והמִקצוֹעיוּת היו למעשה "פשע מאורגן".
ואולי משום כך, היה חטאם גדול אפילו יותר משל "דור המבול", שעם כל רשעותם - הם היו כֵּנִים, והרוע שלהם היה גלוי לכל. לעומתם, אנשי סדום הסתירו את הרוע שלהם ועטפו אותו בעטיפה נאה של חוק וסדר. הסדומי - בנוסף לרשעותו, התאפיין גם בצְבִיעוּת והתחַסְדוּת מזוּיֶפֶת ורצה להצטייר כאיש הגון, הוא לא היה מוכן להודות - שהוא אדם רע.
למעשה, הרֶשַׁע הכי אפקטיבי - הוא דווקא הרוע המוּסְוֶוה, הלָבוּשׁ באִצְטְלָה של צֶדֶק מְזוּיָף. ואולי זהו פירוש הפסוק בקהלת (פרק ג): "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע". הרִשְׁעוּת המסוכנת ביותר - היא זו העטופה במסוֶוה של מקום צֶדֶק ומשפט.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ט) מתארת שהרֶשַׁע התחיל דווקא מרוב שֶׁפַע, וכדי לעצור את זרם ההגירה אל ארצם, בני סדום לא הרגו כל מי שנכנס באופן ישיר, אלא יצרו מערכת שקרית של דינים וכללים שמטרתה להרחיק אורחים לא רצויים. לכל מעשיהם המושחתים הם מצאו הגיון וצדק, ועיגנו אותם בחוקים שקבלו את השם "חוּקֵּי סדום".
הגמרא מציינת את אחד מחוקי סדום: מותר לתת לעני רק "זְהוּבִים" כלומר - כסף, אבל בשום פנים לא לתת או למכור לו אוכל. כל אחד היה נותן לו זָהוּב ורושם את שמו עליו, וכיון שהעני לא מצא מי שיתן לו אוכל בעבור הזהובים - היה מת ברעב. ולאחר שמת, היה בא כל אחד ונוטל את הזָהוּב שלו.
בתיאור הזה, אנו מזהים אצל הסדומיים הגינות מפתיעה - כל אחד מהם מקפיד שלא לקחת כסף של אחר, ולא נוטל מערימת הזְהוּבִים רק את המטבע האישי שלו - ששמו רשום עליו. לפי דברינו, הם שמרו בקנאות על החוק האוסר על גניבה האחד מהשני, ההתנהגות הזו נתנה להם "לגיטימציה מוּסָרִית" למעשיהם כלפי הזרים. משום כך, חשוב היה לסדומיים לשמור על "מַצַג השָׁוְא" - כאילו הם מנהלים את חייהם על פי אמת וצדק.
כך מבאר מהרש"א, שאנשי סדום לא רצו להיראות כמושחתים, ולכן הם לא גזלו לאור היום "אלא שבאו לרמות הבריות - בשקר דינם ומשפטם". הצודק והמוּסָרִי - הרי הוא מְזוּיָף ושקרי.
במסכת אבות (פרק ה) מצאנו: "ארבע מדות באדם: האומר: שלי שלי, ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים- זו מדת סדום. שלי שלך, ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך, ושלך שלך - חסיד. שלי שלי, ושלך שלי - רשע". ותמהו הפרשנים, כיצד ניתן לומר "האומר שלי שלי, ושלך שלך" - זו מדת סדום?! הרי הוא אינו רשע וגנב - כמו "האומר שלי שלי, ושלך שלי", ומדוע הוא זוכה לתואר חמור כל כך?
מהר"ל בספרו "דרך חיים" מפרש: הדעה האומרת שמדה זו היא "מדת סדום, הוא משום שהאָגֶ'נְדָּה העיקרית שלו היא "שלי - שלי" אך כדי להצדיק את עצמו הוא מוכן גם לומר "שלך - שלך":"לכך אומר "שלך שלך" כדי שיהיה אומר "שלי שלי" - כדי שלא תבקש משלי! ודבר זה, בוודאי מדת סדום - שלא היו רוצים להנות אחרים משלהם כלל, והיו מרחיקים עצמם שלא יהיו מהנים אחרים, עד שלא היו רוצים הם להיות נהנים מאחרים - מפני שהיו יראים שגם אחרים יבאו להיות נהנים מהם".
כלומר, הסדומי מתאפיין בכך שהוא משתדל לייפות את רשעותו בסיסמאות חלולות, על מנת שהרוע שלו לא יחשף, אלא ישמע כמו חוק הוגן ושִׁוְיוֹנִי. מגמתו האמיתית היא "שלי - שלי" ורק לצורך "יחסי ציבור", הוא מוסיף גם "שלך - שלך". אם כן, מדה זו של סדום - גרועה יותר ממדת הרשע "שלי שלי, ושלך שלי".
אפשר, שב"מדה כנגד מדה" - גם החורבן שבא על סדום, היה מוסתר מהם. אנשי דור המבול, קבלו התראה מראש על העונש העתיד לבוא עליהם - בדמות בניית התיבה על ידי נח, במשך מאה ועשרים שנה קודם המבול.
לעומת זאת, העונש של סדום הגיע אליהם בהפתעה גמורה, הם לא חשבו ולא האמינו שיבוא עליהם חורבן. כמו שמתואר במדרש "משנת רבי אליעזר" (פרשה י):"וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו - אמרו לו (ללוט): שוטה, נבלים וכינורות וחלילים בעיר, ואתה אומר - סדום נהפכת!" במלים אחרות: "הצחקת אותנו. העיר חוגגת, ואתה רואה שחורות!" משמע, גם בליל החורבן - עד הרגע האחרון, עדיין נשמר מהם הסוד של הפיכת העיר.